הטלוויזיה הישראלית עושה אותנו טיפשים יותר מיום ליום

הצנזורה הצבאית מטילה מגבלות חמורות על עבודת כלי התקשורת הישראליים כדי למנוע מהם לפרסם כל ידיעה הקשורה לסיקור מלחמת עזה, כמו גם אלו המתרחשות בצפון ובחזיתות תמיכה אחרות. העיתון "הארץ" מציין בהקשר זה כי "הטלוויזיה הישראלית עושה את הצופים טיפשים". עוד נכתב בדו"ח שתורגם באתר "אל-חנדק", הצופים לומדים כי "הסיקור כולו הוא סוג של טקס לאומי שנרוקן מתוכנו. הסיקור מעודד עמדה של פסיביות: האומה במיטבה, אי אפשר לעשות שום דבר אחרת, ואסור לחשוב בצורה שונה כי זה מחליש את האחדות הקדושה".

הכתבה :

במשך חודשים רבים, ערוצי הטלוויזיה המובילים בישראל מציעים דיאטה קבועה של תוכניות שחוזרות על עצמן במשך שעות - מהבוקר, דרך תוכניות הצהריים ותוכניות החדשות הארוכות בערב ועד לתוכניות הלילה המאוחרות. הטלוויזיה הישראלית מרדימה את הציבור.
כל לוח השידורים מוקדש לסיקור המלחמה, בפורמט זהה בכל הערוצים למעט ערוץ 14, שמתפקד כערוץ התקשורת של המשטר. הפורמט מתמקד בתכונות חדשות, דיווחים, ראיונות ודיונים אינסופיים, והמטרה שלו היא להטמיע מסרים אידיאולוגיים פשוטים: ישראל היא קורבן מוחלט.
המסר מועבר דרך סיפורי זוועה שמחדשים את אימותי 7 באוקטובר; מאגר הסיפורים אינו נדלה. הטלוויזיה הישראלית הפכה למפעל להנצחת הטבח; נראה שאין תאריך תפוגה להנצחה, והיא לא שייכת למחלקת הדוקומנטריה. זה לא עוסק בתיעוד העבר, אלא בהווה המתמשך. אלה החדשות. ה-7 באוקטובר ממשיך לקרות כל ערב על מסך הטלוויזיה.
הישראלים הם גיבורים: נראה שאין ביטויים לפחדנות אנושית בתוך העם הזה. כולם גיבורים, כל הזמן. מסר זה מועבר בעיקר דרך סיקור פעולות צה"ל ברצועת עזה. כל הנופלים הם גיבורים, כמו כל המשתתפים בכל פעולה. פעולות בולטות, כמו חילוץ ארבעת החטופים מנוסיראת, מסוקרות מכל זווית אפשרית ומספקות "גילויים חדשים" שמתפרסמים בהתאם ללוח זמנים קבוע של צה"ל.
חיילים פצועים משדרים את המסר שהם משתוקקים לחזור לשדה הקרב ואינם מתאבלים על כל גפה או איבר שאיבדו. הישראלים הם המוסריים ביותר: אין סבל בצד השני, אין פגיעה בלתי מידתית בתושבי עזה, כי זה לא משהו שאנחנו מדברים עליו.
כל העולם נגדנו: כל ביקורת היא ביטוי של אנטישמיות או מכוונת לשרת את האינטרסים הפלסטיניים. זה מה שזה. אחרי כל הראיונות עם משפחות החטופים וכל הדיונים חסרי התוחלת באולפני הטלוויזיה, המסקנה תמיד אותה מסקנה: אין ברירה, אין חלופה, אך כחברה, יש לנו חובה לדבר על חוסר האונים שלנו שעות כל יום.
וחוסר האונים נוגע בכל: סוגיית גיוס החרדים, קיום בחירות מוקדמות, הסדר הפוסט-מלחמתי בעזה. כל פתרון מציג בעיה חדשה. הצפון אבוד. גם שם אין מה לעשות. המלחמה תימשך לנצח: יש כבר קונצנזוס על כך.
יתכנו הפסקות, אך המלחמה לא תיגמר לעולם. הישראלים חייבים להתרגל לעובדה שישלמו מחירים כואבים עבור הישרדות המדינה, כולל חייהם, במלחמה נצחית נגד החבל האיראני. בנימין נתניהו הוא נתון: הוא לא פופולרי, אבל לא צריך להיות פופולרי כדי לשלוט. הוא כבר מעבר לפופולריות. הוא המשטר. מה נעשה? נתלונן. נקווה. הביטויים "הלוואי" ו"בשורות טובות" הפכו לסלוגנים שמבטאים את המצב הכללי.
צריכה יומית של התפריט הזה בכמויות גדולות מסוכנת לשפיות ועושה את הצופים טיפשים. כשאותם דברים נאמרים שוב ושוב, בלולאה אינסופית, עם חזרה מרדימה, הצופים לומדים שכל הסיקור הוא סוג של טקס לאומי שנרוקן מתוכן. הסיקור מעודד גישה של פסיביות: האומה במיטבה, אי אפשר לעשות שום דבר אחרת, אסור לחשוב אחרת כי זה מחליש את האחדות הקדושה.
ומעל לכל: אנחנו חייבים "להיות ראויים." כלומר, לתרגל את טקס הטלוויזיה וללכת לישון בידיעה שבכך עשינו הכל אפשרי.