נתניהו נואם מול כיסאות ריקים: המופע כבר לא מועיל

הנאום שאמר ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו בניו־יורק כבר אינו הכותרת הראשונה בעיתונים — הכותרת היא מספר הנוכחים, אחרי שרוב הנוכחים עזבו את האולם ברגע הראשון שבו עלה לבמה באוּמת־האומות. הנוכחות הדלה הזו, שהפכה לכותרת בפני עצמה ואף הקדימה את תוכן הנאום בסיקורים ובתגובות הישראלים והאמריקאים גם יחד, הניבה סצנה שלמה שהביאה תמצית רהוטה יותר מכל פסקה בנאום ופתחתה דלת לשאלות רחבות יותר על מעמדה הבינלאומי של ישראל ועל כושר ההשפעה המתדרדר של ראש ממשלתה בשיווק סיפורו ושכנוע מדינות העולם בו.

בתקשורת הישראלית, ניסיונות טקסיים כמו מחיאות כפיים חוזרות של חברי המשלחת או חלוקת קודי QR על המעילים כדי לפצות על הריק הוויזואלי והסמלי, כבר לא מצליחים להסתיר את המבוכה. ערוץ 12 תיאר את האולם כ"ברובו ריק" והדגיש שעזיבת המשלחות לא היתה תאונה במקרה אלא מסר מפורש על "משמעות העולם כלפי ישראל". כתבת ערוץ 13 הלכה רחוק יותר וקישרה את המראה לתמונה של "מדינה שדוחה לא רק את ראש הממשלה שלה אלא את מדיניותה ומלחמתה המתמשכת בעזה". הביטוי שזכה להתפשטות רחבה בתקשורת העברית הוא שמדובר ב"יריקה בפניה של ישראל", מבע שהשתמשו בו מספר פרשנים כדי לתאר את ההשפלה הדיפלומטית הפומבית.

באופן מקביל, העיתונות הישראלית לא ניסתה לעטוף את הנאום בהישג פוליטי או סמלי. הביקורת הפנימית באה מתוך המחנה הפוליטי עצמו — יאיר לפיד דיבר בגלוי על ראש ממשלה "עייף ומתמרמר" שאינו מציג תוכנית לשחרור השבויים, לא מציג חזון לסיום המלחמה ולא מצדיק את אי־ההשגת היעדים שהוצהרו אחרי כמעט שנתיים למלחמה בעזה. תיאור זה כבר אינו נחלת האופוזיציה בלבד: הפרשן הצבאי רון בן־ישי ציין שהנאום נמנע מעמידה על הצהרותיו האחרונות של מחמוד עבאס והכרזתו על "המדינה העברית", המוליכות לפי קריאתו לניתוק פוליטי־מחשבתי מן המציאות האזורית.

גם המנעד הרטורי עצמו שימש לחומר ביקורת — כתב ערוץ 12 תיאר את נאום נתניהו כ"החלש והמבולבל ביותר בעשרים שנה", ציין את הקריסות בדקלום ואת היעדר הרצף והשכנוע, ושם את הדגש על נאום בהגנה חסר אפקט שכנוע. הטענה שגאה נתניהו שהצבא משמיע את נאומו ישירות דרך טלפונים של תושבי עזה ופעילי ההתנגדות נתקלה בקריאות בעיתונות העברית כמעשה ראוותני שלא נשען על השפעה ממשית, במיוחד לנוכח דיווחים סותרים בנוגע להגעת הקול לאזורים בעזה.

בצד האמריקאי, הנאום לא נראה ככזה העונה לרוח הרגע הפוליטי. העניין לא התמקד בתוכן שנאום נתניהו העלה, אלא בתמציתיות של הריק שבאולם ובעזיבות המושכלות של המשלחות. עיתונים אמריקאים קיצרו את האירוע ל"תדמית של בידוד", וטענו שאולם האו״ם כבר אינו במה המעניקה לגיטימציה אלא מראה המשקפת את מימדי היחסיות בתדמית הבינלאומית של ישראל. בנוסף לכך, ההפגנות בסמוך למשרדי האו״ם ובטיימס־סקוור תוארו כרקע לוחץ על הנאום יותר מאירוע מקביל משמעותי.

ההבדל באירוע זה הוא שהאירוע התקשורתי לא נוצר מתוכן המילים, אלא מהיעדרו של המקבל. הנאום שאמור היה לייצג הגנה אסטרטגית על המלחמה בעזה הפך לפרט שולי מול תמונת הכיסא האוּמי הריק ויציאות המשלחות אחד אחרי השני. כאן צפה משוואה הפוכה: הנאום קיים אבל המיועד אינו נוכח, והתקשורת מצאה בלחיצה צילומית יותר משנכתבה בהכרזה עצמה.

בפנים הארץ, החשיפה החיצונית הזו מתרחשת ברגע של מבוכה פוליטית וחברתית. הלחץ של משפחות השבויים, המחאות על המשך המלחמה, והפיצולים העמוקים בתוך הקואליציה — כל אלו מהווים קרקע שממנה נבחנות משמעויות ניו־יורק. הדיון כבר אינו רק ביקורת על נאום או ספק ביכולתו של נתניהו; הוא הצבת ההנהגה הישראלית תחת מיקרוסקופ של בדיקה שלא ניתן לקבוע את תנאיה.

מה שקרה באולם האו״ם מחדש העלה שאלה רחבה יותר על הקשר בין המלחמה המתמשכת לבין הגג המידרדר של התמיכה הבינלאומית. האירוע לא היה תגובה סתמית או עמדה סימבולית של כמה משלחות — אלא ביטוי להצטברות שינוי בתפיסת בירות רבות לגבי מדיניות תל אביב. ועל אף שנתניהו ניסה, כמקובל בפורומים בינלאומיים, להשתמש במפות ובסיפורים לחיזוק עמדתו, המראה הדגיש כי הכלים המהוקצעים שלו איבדו את תפקידם הקודם.

הכּלָה הריקה בניו־יורק היתה רגע שהצביע על שחיקה ביכולת לשווק את המלחמה והפיכת הבמה הבינלאומית למרחב המציג בידוד במקום לקבע לגיטימציה. לנוכח חשיפה זו, השאלה לא תהיה עוד מה אמר נתניהו בנאומו — אלא אל מי הוא פנה, כאשר אין קהל שמכיר בלגיטימיות הנאום או במי שנושא אותו.