המערב מכיר בפלסטין, אבל מגן על ישראל: בין סמליות למציאות

ברגע היסטורי, התאגדו המדינות המערביות – בריטניה, קנדה, אוסטרליה, פורטוגל ולאחר מכן צרפת עם קבוצת מדינות נוספות – והכריזו על ההכרה במדינת פלסטין. אך "גל ההכרות" הזה לא התרחש בריק; הוא נולד תחת לחץ דעת הקהל העולמית ובתוך רקע של טבח מתמשך בעזה ופרויקטים של התרחבות בהתנחלויות בגדה המערבית. השאלה המרכזית: האם ההכרה הבינלאומית מהווה שינוי משמעותי במדיניות המערב כלפי פלסטין, או שמדובר בסימבוליקה בלבד, שמתווספת לסטטיסטיקות שאין להן תרגום למציאות?

דו-פרצופיות המערב: פלסטין מחוסרת נשק וישראל חמושה עד השיניים

אחד הביטויים הבולטים לדו-פרצופיות זו מתבטא בעמדתו של הנשיא הצרפתי, עמנואל מקרון. בזמן שצרפת הודיעה רשמית על ההכרה במדינת פלסטין, הוא לא היסס לדרוש שהמדינה החדשה תהיה "מחוסרת נשק". במקביל, הנשיא הפלסטיני, מחמוד עבאס, חזר על עיקרון זה, ואמר שהמדינה לא תהיה בעלת צבא עצמאי.

אך איזו מציאות נובעת מלוגיקה זו? פלסטין מחוסרת נשק תישאר שבויה במשוואה כפויה: רשות ללא ריבונות, מדינה ללא אמצעי הגנה, ושטח חשוף מול הצבא הישראלי המצויד בטכנולוגיה מתקדמת מארה"ב ומאירופה. עוד יותר, הדרישה למחיקת נשק מפלסטין מתעלמת מהעובדה שישראל היא לא רק כוח צבאי רגיל אלא גם כוח גרעיני ללא פיקוח בינלאומי.

במובן זה, הדרישה למחיקת נשק מפלסטין היא תרגום מודרני לרעיון של כניעה מוסווית: מדינה תחת חסות הכיבוש, מצור פוליטי וגיאוגרפי, ומנוטרלת בכלים הבסיסיים להגנה עצמית. זו נסיון לשלול מהפלסטינים את הכלי שהכריח את העולם להכיר בהם, ולהפוך את המאבק הלאומי לניהול אזרחי מוגבל במסגרת הכיבוש.

ארה"ב: ההכרות לא תשנה את המצב בשטח

במקביל, ממשל ארה"ב הדגיש כי ההכרות האירופית "לא תשנה את המצב בשטח". אמירה זו מסכמת את ההיגיון הקבוע של וושינגטון: כל מה שלא פוגע בישראל בפועל, ניתן לאפשר ואף לעודד כצורת שחרור לחצים פוליטיים. אך ברגע שמגיעים לצעדים מעשיים – סנקציות או צמצום סיוע צבאי – ארה"ב חוזרת לשחק את תפקיד המגן המרכזי של הפרויקט הישראלי.

זו משחק כפול: מתן רשות סמלית לרגיעה דעת הקהל, וחסימת כל צעד חוקי או פוליטי שעלול להעמיד את ישראל בפני אחריות בינלאומית. ההכרה מותרת כל עוד היא חסרת "ניבים".

בדידותה של ישראל מול ההתנגדות הפלסטינית

המזל הוא שה"צונאמי הפוליטי", כפי שכינתה אותו התקשורת העברית, לא נולד ממנהיגות מערבית נדיבה, אלא נבע ישירות מהעמידה האיתנה של עזה במשך שנתיים במלחמת חורבן, ומהחשיפה העולמית של סצנות טיהור אתני בגדה המערבית. ההתנגדות – שמנסים במערב לשלול ממנה את הנשק – היא זו שגרמה לעולם להתמודד עם הסתירות שלו.

כך מתגשמת משוואה בלתי צפויה: ככל שישראל מגבירה את האלימות, וככל שנתניהו מתעקש להאריך את המלחמה מסיבות אישיות ופוליטיות, כך מתפוררת התדמית שלה מול דעת הקהל העולמית. התקשורת המערבית כבר אינה יכולה להסתיר את תמונות הילדים הרעבים או להצדיק פגיעה בבתי חולים ובמחנות פליטים. מתוך כך צמח השינוי: ההכרות הסדרתית משקפת את בדידות ישראל ואת חשיפתה המוסרית של המדינות המערביות.

ההכרות ללא סנקציות: ערך סמלית ומגבלות מציאותיות

אך למרות זאת, ההכרות נותרת חסרת משמעות מעשית בלי כלים אמיתיים ללחץ. ישראל ממשיכה לקבל סיוע צבאי אמריקאי ללא הפסקה, ושיתופי פעולה ביטחוניים וכלכליים עם בירות אירופיות ממשיכים להתקיים. בלי סנקציות – עצירת מכירות נשק, הקפאת הסכמים טכנולוגיים, או בידוד כלכלי – ההכרות היא יותר "מתנה מוסרית" לפלסטינים מאשר כלי לחץ ממשי.

הסמליות יכולה להיות התחלה, אך היא אינה עוצרת מלחמה, אינה מסירה מצור, ואינה מחזירה זכויות. אלא אם היא תהפוך למסלול פוליטי מעשי, ישראל תמשיך במדיניותה, מגובה בהגנה אמריקאית ובתמיכת מערב.

דו-פרצופיות כשיטה מערבית

מה שקורה כיום חושף את מהות השיטה המערבית: שיח דיפלומטי שמכיר בפלסטין, ופעולות ממשיות שתומכות בישראל. בערי צרפת, לדוגמה, מונעים הרמת דגל פלסטין בטענה ל"נייטרליות", ובאותו זמן בארמון האליזה מכריזים על ההכרה במדינה הפלסטינית. דו-פרצופיות זו אינה סתירה חולפת, אלא הדרך המערבית הרגילה: הענקת סמליות לפלסטינים תוך מניעת כלים פוליטיים ומעשיים.

התוצאה היא מדינה תלויה בין הכרה להכחשה, בין סמל למציאות; מדינה שאינה יכולה להגן על עצמה, בעוד ישראל ממשיכה בהרחבת הכוח הצבאי וההתנחלויות ללא מגבלה.

מהסמליות ללחץ: הדרך הפלסטינית

למרות זאת, אי אפשר להפחית מהערך של הרגע הנוכחי. ההתנגדות הפלסטינית הצליחה לשבור את הקונצנזוס המערבי המסורתי, וכפתה על בירות אירופיות צעדים סמליים שלא היו אפשריים בעבר. אך האתגר המרכזי נשאר: כיצד להפוך את הסמליות ללחץ אמיתי.

זה דורש ראשית אחדות פנימית פלסטינית, שתחזיר את ההכרות הבינלאומית להקשר של מאבק לאומי, ולא לפרויקט של מדינה חסרת ריבונות. זה דורש גם השקעת ההכרות במוסדות משפטיים בינלאומיים – מבית הדין הבינלאומי לצדק ועד לבית הדין הפלילי הבינלאומי – כדי לקדם אחריות על הכיבוש.

החשוב ביותר הוא לחשוף את הצביעות המערבית ללא חשש: איך אפשר לדרוש מפלסטין להישאר מחוסרת נשק בעוד ישראל חמושה עד השיניים? ואיך ניתן לדבר על "פתרון שתי המדינות" בזמן שוושינגטון תומכת בפרויקטי סיפוח והתרחבות?

לסיכום, ההכרה הבינלאומית במדינת פלסטין היא רגע פוליטי משמעותי, אך גם מראה את גבולות המערב הרשמי ואת דו-פרצופיותו. בלי כלים ללחץ ממשי, ישראל תמשיך להיות מוגנת על ידי ארה"ב, והפלסטינים יישארו תחת הסיסמה "מדינה מחוסרת נשק".

אך מה שהשתנה הוא שדעת הקהל העולמית החלה להוות כלי חזק יותר מכלי נשק, ובד בבד, בדידותה של ישראל כבר אינה סצנה רחוקה, אלא מציאות שמתעצבת בהדרגה. בהקשר זה, האתגר הפלסטיני הוא להפוך את הסמליות ללחץ, ואת הצביעות המערבית לזירת חשיפה ואחריות. רק אסטרטגיה זו מסוגלת להפוך את רגע ההכרה לנקודת התחלה למאבק שחרור, ולא לדף נוסף בארכיון הדיפלומטי המערבי.