כלכליסט: מדוע רוצים להוציא את האפאצ'י לגמלאות?

במאמר זה שפורסם באתר כלכליסט הישראלי, דן המומחה הצבאי ניצן סדן, המכונה "הקפטן", בדעות הקוראות להיפטר ממסוקי הקרב – במיוחד האפאצ'י ודומיו – ולהסתמך במקומם על כלי טיס בלתי מאוישים. לשיטת מחנה זה, חלפו שלושים שנה מאז התרבו הפלות האפאצ'י, הקאמוב 52 ושאר מסוקי הקרב, ולכן יש להעביר את משימותיהם אל הכטב"מים ולשלוח את המסוקים למוזיאונים. משום כך מנתח "הקפטן" את ההפסדים, העלויות והיכולות הייחודיות שאותן יכולים להשיג רק המסוקים הקרביים.

הטקסט המתורגם:
שלום, איתכם "הקפטן"; ידעתם? אני אוהב מסוקי קרב. אני באמת אוהב אותם — החיה הרוחנית שלי היא זאב מעופף. אבל אפילו אני מוכרח להודות: מסוקי הקרב אינם מה שהיו פעם. בשלושים השנים האחרונות הושמדו יותר ויותר מסוקים בשדות הקרב — ולדעת חוקרים רבים בעולם, זמנם תם. לשיטתם, מסוק הקרב ייבלע על ידי ההתפתחויות ויוחלף בכטב"מים ציידים. לאן יילך? למוזיאון או למפעל לייצור סכיני גילוח?

הסיבה לכך היא שינויים שחלו במבנה שדה הקרב וביכולות ההגנה האווירית — שינויים שהפכו את המסוקים החסונים ללא רלוונטיים. היום נבחן טענה זו, ונראה איזה עתיד צפוי לאפאצ'י ולבני דורו.

במקור, נולד מסוק הקרב המודרני כדי לבלום התקפות שריון רחבות היקף או ללוות אותן. הדבר היה הגיוני: כאשר תוכנן בסוף שנות השישים, פלישת אלפי הטנקים הסובייטיים למערב אירופה וכיבוש היבשת נחשבו לאיום שאינו נופל בחומרתו מהפצצות הגרעיניות.

כדי לשרוד בלחימה, נטל המסוק את תכונות הטנקים עצמם: ניידות וגמישות בכל תוואי שטח, מיגון והגנה המסייעים לו לשרוד בקרב בגובה ובמרחק מהם אפשר לראות את "לובן עיני האויב והשחור על אפיהם", וכמובן — חימוש עוצמתי ומגוון.

ההתמקדות בקרבות השריון הייתה הגיונית מאוד: כל המלחמות באותם ימים כללו פלישות שריון נרחבות — ממלחמת ששת הימים, עבור במלחמת הודו–פקיסטן ב־1971, מלחמת יום הכיפורים ב־1973, הפלישה הווייטנאמית לקמבודיה ב־1979, מלחמת איראן–עיראק ומלחמת המפרץ הראשונה, ואלה רק מעט דוגמאות.

אך העולם השתנה והמלחמות מתנהלות כיום אחרת: יודעים כמה נדיר הפך להיות שמדינה פולשת למדינה אחרת בכוח שריון גדול משני חטיבות? בשלושים השנים האחרונות (1992–2025) זה קרה במלחמת צ'צ'ניה הראשונה, במלחמת המפרץ השנייה, בפלישה הרוסית לגאורגיה ובמלחמת אוקראינה — וזה הכול. יתרה מזו, יש הוכחות שלעתים חכם יותר לתת לטנקים להתקרב ואז להשמידם באמצעות טילים נגד־טנקים — אמצעי שאינו דורש הכשרת טיסה.

משימת המשנה של מסוק הקרב הפכה למשימה עיקרית: סיוע קרוב לכוחות היבשה. משמעות הדבר היא לנוע יחד עמם, לתקוף את המטרות שהם רואים, ללוות ולהגן על מסוקי חילוץ פצועים. וזו משימה שכיום מבצעים הכטב"מים הציידים בזול יותר, בדיוק דומה ומשך פעולה ארוך פי ארבעה מכל מסוק — יש מהם שמלווים כוחות במשך 12 שעות ויותר.

לכטב"ם יתרון נוסף גדול — שדה הקרב הפך קטלני מאוד למסוקים, וטייסים אינם גדלים על העצים (כמשל לקושי הרב להשלים את החסר שנגרם בהפלתם).

ראו את שיעורי האבדות: במלחמת המפרץ 1991 הפעילו כוחות הקואליציה כ־280 מסוקי אפאצ'י, קוברה ודומיהם נגד עיראק. כמה נפלו? מעטים; מערך ההגנה האווירית של האויב ספג מכות קשות והפך חסר יכולת להשפיע.

במלחמת המפרץ השנייה ב־2003 העמידו העיראקים עצמם מוכן יותר: מתוך כ־250 מסוקים שהשתתפו בשלב הפלישה, לפחות 10% אבדו. ב־2008 פלשה רוסיה לגאורגיה — זוכרים? הרוסים הפעילו כ־20 מסוקי קרב, ואיבדו כ־20% מהם; רשת ההגנה האווירית הלוקאלית נלחמה בהם.

הדבר הבולט במלחמת אוקראינה הוא זה: מאז 2022 שלח ולדימיר פוטין את מיטב טייסיו ומסוקיו לחזית — כשבסך הכל כ־200 מסוקים — ואיבד כ־30% מהם. והוא לא היה לבדו: גם האוקראינים איבדו לפחות כ־20% ממסוקיהם בלחימה. שימו לב — לעתים קרובות היו אותן דגמי מסוקים נתונים למתקפה באמצעות אותן מערכות הגנה אווירית.

נצלול עמוק יותר למלחמה זו: הדעה השלטת גורסת שרבים מהמסוקים נפלו שם מפני ששני הצדדים אספקו לכוחות היבשה מאות רקטות נישאות־כתף. נשק זה הוכיח יעילות כבר היטב ב־1986, כשמיליציות אפגאניות השתמשו בטילי סטינגר להסגת מסוקים סובייטים בקלות. לא פלא שהשגת טיל נישא־כתף בחזית האוקראינית הפכה לקלה יותר מהשגת חבילת סיגריות מרלבורו.

אבל כשבוחנים את נתוני ההפגזה המאומתים של שני הצדדים, רואים שרק כ־10% מהאבדות נגרמו משיגור טילי כתף מסוג סטרלה ואיגלה, בעוד כ־80% נגרמו מאש של מערכות הגנה אווירית "שגרתיות" — מערכות כבדות לטווחים ארוכים כמו S-300, ומערכות גמישות וניידות כמו פאנצ'יר וטור. מה שקטל את מסוקי הקרב היה ההתנגשות במערכי הגנה רב-שכבתיים, עם רשתות גילוי מודרניות.

שימו לב עוד נקודה: גם אוקראינה איבדה במלחמה כמחצית מכטב"מים הציידים שלה — אלה שעפים גבוה, חשופים לזיהוי ולאש, ואינם מנסים להתחמק מפגיעה כפי שעושה מסוק מאויש. נראה שהמסוק לא הפך לפגיע באופן יחידני — כל המערכות המעופפות הושפעו, עקב שיפור באיכות ובאופרציה של ההגנה האווירית.

אז למה מתמקדים דווקא במסוק הקרב? סיבה מרכזית עשויה להיות שקיים לו תחליף לא מאויש, שאינו רק עוקף אותו בחלק מהתחומים — אלא גם זול בהרבה.

קשה להתווכח עם המספרים: הכטב"ם באמת זול יותר, גם בגרסאות היקרות וגם בגרסאות הזולות. למשל, האפאצ'י העדכנית בשוק, דגם E, עולה כ־52 מיליון דולר לרכישה ושעת טיסה שלה עולה כ־7,000 דולר לפי נתוני הצבא האמריקאי.

זה יקר מאוד בהשוואה ל-MQ-9 ריפר, הכטב"ם הצייד ארוך הטווח העיקרי של האמריקאים: רכשו עולה כ־30 מיליון דולר, ושעת טיסה מגיעה עד כ־3,000 דולר. שניהם נדחקים מול הבירקטאר BK2 הטורקי — כטב"ם צייד הפועל באוקראינה: הגרסה היקרה שלו עולה כחמישה מיליון דולר, ושעת טיסה — פחות מאלף דולר.

ואל תישכחו את עלויות האימונים — אין כלי תעופה מורכב יותר לטיסה מהמסוק הקרבי, והצוותים עוברים הכשרות ארוכות ויקרות מאוד: בארה"ב הכשרת טייס אפאצ'י וצוותו המלא אורכת 24 חודשים — בעוד צוות ריפר כולל טייס-מפקד שאימונו נמשך שנה, ומפעיל חיישנים שמסיים הכשרה אחרי שמונה חודשים. לפי אומדנים, צוות הבירקטאר הטורקי מתאמן בתוך שישה חודשים.

לפי נתוני משרד ההגנה האמריקאי — אם מחשבים עלויות של עשר שנים לאימון, מוכנות, תרגילים והוצאות צוות — עלות צוות מסוק היא כעשרים מיליון דולר; צוות של כטב"ם? פחות מארבעה מיליון דולר. כיצד אם כן מצדיקים האפאצ'י ושאר מסוקי הקרב את עלויותיהם? מה הם נותנים בשדה הקרב המודרני שאי-פלטפורמות אחרות אינן יכולות לספק?

ראשית, הגמישות של המסוק אגדהית ורלוונטית בכל מלחמה. הוא יכול להסתתר מאחורי רכס הרים או שורת עצים, להסתנן בעמק ולמפתיע מן כיוון בלתי צפוי — וכך הוא ממלא תפקיד מהותי מאוד במערכה ההתקפית. היכולת הזאת לעצור ולעוף לאט היא מה שעושה את ההבדל — דבר שלכטב"מים הציידים כיום אין.

וכשמוסיפים מקלע/תותח חזק ודיוק גבוה, כפי שקיים במסוקים כמו האפאצ'י הנעים ומכוונים לפי תנועת ראש הטייס, מקבלים רוצח מתגנב: מסוק הקרב פשוטו כמשמעו כלי התקפי נהדר. הגמישות ניכרת גם בדרך שלו אל שדה הקרב: לכטב"ם ולמסוק מהירויות שיוט דומות במידה מסוימת, אך הכטב"ם יגיע אל המטרה בגובה של כ-20,000 רגל (כ-6.1 אלף מטר) וקצב עלייתו גבוה מזה של מסוק — אך עליו לטפס מרחק רב; לפני שיגיע לגובה שירחף בו יצטרך, המסוק כבר יכסה חצי מהדרך עד המטרה. גמישות תנועה זו היא יתרון קריטי שיכול לסייע, למשל, לכוח הנתון למתקפה.

היתרון הכי משפיע של המסוק הוא המודעות המרחבית: הטייסים בשטח רואים בדיוק את מה שכוחות היבשה רואים; הם יכולים לזהות איש המוצא את ראשו ממרפסת ולסמן בו מטען פיצוץ מיידי. ראייה זו בזווית אלכסונית מסייעת למסוק גם ללכוד אויבים באזורי בנייה מלאי גגות ומחבואים. הכטב"מים תוקפים בעיקר מלמעלה. תאמינו לי — צפייה בקרקע בזווית אלכסונית קריטית בלחימה בתנאי כאוס וחוסר ודאות, כפי שניכר במתקפת "שבת השחור" ב-7 באוקטובר.

כוחות האפאצ'י בחיל האוויר הישראלי הרסו שם מאות לוחמים; חלקם זוהו בעצמם, והרוב הובאו בזירות לדיווח על ידי לוחמי החגורה הסמוכה ביישובים ובבסיסים המותקפים.

המדהים הוא שמערכת המסוקים הייתה בתהליך קיצוץ בצה"ל לפני אותו בוקר הנורא; בספר "מכונות המלחמה" של מירב הלפרין, העוסק בחוויות הצוותים, אמר אחד הטייסים הראשונים שהגיעו לחזית החגורה שאם ההתקפה הייתה מתרחשת ב-2025 ולא לפני שנתיים, יותר מחצי מהאפאצ'ים כבר היו מחוץ לשירות — תארו לעצמכם כמה זה היה מחריף את האסון.

לאור כל זאת, לדעתי מוקדם מדי לקבור את האפאצ'י ואת בני דורו; נכון שמשימת ציד השריון שלשמה נוצרו השתנתה מהיסוד, והיא עלולה לעבור בהדרגה למפעילי כטב"מים ולגדודי ארטילריה מדויקת לטווח ארוך. ברור שחלק גדול ממשימות הסיוע הקרוב יבוצע בפועל טוב יותר על ידי פלטפורמות לא מאוישות — אך היתרונות הייחודיים של המסוק ממשיכים להפוך אותו לרלוונטי עבור מבצעי יחידות מיוחדות, תרחישי תגובה מהירה ועוד.

אני סבור שאף על פי שחוקרים מסוימים חזו אחרת, מסוק הקרב ישאר איתנו עוד זמן מה. לפחות עד שיפותח כטב"ם מסוקי מצויד בתותח צייד.

נסיים בצה"ל — שהיה חכם בללמוד לקחים ולהבין שאף על פי ההתקדמות העצומה בתחום הכטב"מים ודגמיהם, יש עדיין משימות שהמסוק מבצע טוב יותר מפלטפורמות אחרות.

נכון שרוב פעילות מסוקינו מתרחשת באזורים שבהם אין הגנה אווירית מורכבת, אך אתגרי האזורים הבנויים וגמישות האויב מחייבים גם מאיתנו גמישות.

לא מפתיע לכן שהוחלט לחמש במספר גדול יותר של מסוקי אפאצ'י ולא לצמצם את הטייסת. יבוא יום שמציגים את האפאצ'י במוזיאונים וסופרים את סיפורי תהילתו — אבל כיום, אנחנו עדיין זקוקים לכל מסוקי הקרב בחזית. שמרו על עצמכם, הישארו ערניים וננצח.