20:40 זמן קודס הכבושה
נראה כי המבצע שישראל כינו "האריה המתחדש" לא השיג את יעדיו האסטרטגיים לנטרול התוכנית הגרעינית או שתק באופן מכריע את יכולות הטילים של איראן, ולא להפלת משטר איראן. במקום זאת, הוא הוביל להסלמה כבירה וישירה, וגרם לנזקים והפסדים חסרי תקדים בחזית הפנימית של ישראל.
ההערכה הביקורתית מדגישה שהמבצע היה "הימור נורא" שלא השיג את יעדיו האסטרטגיים. להלן התצפיות העיקריות שמעידות על כישלון אסטרטגי של ישראל בהתמודדות עם המצב האיראני, בהתחשב בכך שהנושא האיראני היה בעדיפות עליונה של מקבלי ההחלטות בישראל כבר 20 שנה:
כישלון לנטרול התוכנית הגרעינית באופן מכריע:
המדד המרכזי לכישלון הוא שלא הושג היעד האסטרטגי המוצהר – נטרול מלא של התוכנית הגרעינית או יצירת נסיגה ארוכת טווח. אף שהיו השמדות חלקיות, התוכנית יכולה להימשך ואף להתחדש מחדש.
כישלון לשתק את יכולות הטילים הבליסטיים:
אף שעיקר המהלך נועד לפגוע בלב תוכנית הטילים של איראן, בפועל היא השיקה גלים חוזרים של טילים בליסטיים, חלקם ממקומות מרוחקים ומסביבת הים, והצליחה לפגוע במטרות. ההנהגה האיראנית עצמה אישרה את המשך היכולת הטילית והזהירה על סיכוי לתקיפות נוספות לעבר יעדים עמוקים בישראל, לרבות הנגב.
כישלון לשתק את ההנהגה האיראנית ולמנוע תגמול:
למרות ההשמדות הטקטיות של כמה מפקדים בכירים ומדענים גרעיניים, איראן מינתה במהירות מנהיגים חדשים והמשיכה בפעילות, כולל תגובה משמעותית בכמה גלים. היעד לא הושג: לא נבלמה ההנהגה ולא נמנע ממנה למנוע תגובה מתואמת וממושכת.
כישלון במניעת הסלמה בלתי רצויה:
ישראל שאפה לפעול באופן מפתיע ואסטרטגי בלי להיגרר למלחמה כוללת. במקום זאת, הפעולה הובילה לתגובה איראנית ישירה ודרמטית, והמזרח האיראני הפך לזירת "מלחמה מתוכננת" או "מלחמה כוללת". הודעות ממשלות ישראל הצביעו על מוכנות לימים קשים ולמלחמה ממושכת.
כישלון בהגנה על החזית הפנימית של ישראל:
למרות האבטחה במערכות ההגנה האווירית שהוכרזו כשבעת שכבות, התגובה האיראנית חדרה בקלות וגרמה לנזקים כבדים ואבדנים בקרב האזרחים. נרשמה בפאניקה רבה, ותפקוד ההגנה נפגע — אפילו הממ"דים לא הצליחו למנוע את הנזק במספר מקרים. מערכות פיקוח הוחמרו והוטל עליהן סודיות על המידע, מתוך ניסיון להסתיר את החרפת המציאות בעקבות מכות איראן לעורקי הכלכלה, הבטחון והצבא בתוך ישראל.
כישלון למנוע מאיראן שימוש בטקטיקות בלתי קונבנציונליות:
למרות ניסיונות ישראל לחסל מנהיגים ולחדור למוסדות רגישים, איראן השיבה בטקטיקות בלתי צפויות, כגון שיגורי טילים מהים ומבצעי סייבר מתוחכמים.
ההתקפה על איראן ב־13 ביוני 2025 חשפה כשל ברור לא רק ברמת היכולות הטקטיות, אלא גם במחסור בראייה אסטרטגית רחבה. ניתן לסכם זאת בנקודות הבאות:
הכשל המרכזי הוא חוסר היכולת להעריך נכון את תגובת איראן. ישראל בנתה את אסטרטגייתה על סמך דפוסי תגובה קודמים — סבלנות, תגובה מחושבת דרך שותפים ובעלי ברית. ההנחה הייתה כי איראן תתמודד עם הפגיעה בסמליות, אך תמנע מלחמה כוללת. זו הייתה טעות אסטרטגית חמורה, המבוססת על קטיניזם מתמשך.
המודיעין הישראלי לא נכשל באיסוף מידע – אלא בניתוח הכוונות והרוח הלאומית של איראן. הוא לא זיהה שיש "סף כאב" ו"קו אדום" שישברו לעד אם ייפגעו בתוכנית, בסמכות או במנהיגים — ולא רק בהיבט הפיזי. אף נאמר ש"זו לא תהיה פצועה קלה" מצד אחד, אך המצב התברר כמשמעותי הרבה יותר.
רבים מהאנליסטים טענו כי המהלך לא היה תוצאה של צורך בטחוני גרידא, אלא שיקול אישי של ראש הממשלה נתניהו. כישלון הניצחון בעזה, הלחץ בבית, וגם מטענים משפטיים – גרמו לרדיפה אחר ניצחון זריז מול "האויב הגדול" – פתרון דחיפותי לאג'נדה אישית.
השילוב הזה של האינטרס הפרטי והלאומי הוביל להחלטות לא מאוזנות, כשהמטרה הפכה ל"להשיג ניצחון" במקום "להבטיח בטחון לאומי יציב".
ישראל האמינה שאמצעים טכנולוגיים – חיל האוויר, מודיעין, ושרשרות הגנה – יספקו ניצחון נקי ומוחץ ללא תגובה משמעותית. אך היא שגתה בפירוק מרכז הכוח של איראן – רצונה הלאומי. במקביל, התעלמה מהגנה על "מוקד הכוח" שלה – החברה הפנימית והכלכלה.
איראן פעלה להפגיז את המדינה דרך הריסת מבנים בתל אביב ושריפה במפעלי חיפה – הוכחה לכך שהטכנולוגיה אינה מספיקה, במיוחד כשנפגע מוקד האוכלוסייה.
אחד מחוקי האסטרטגיה הוא היכולת להכתיב את הקצב והעוצמה של הסלמה. בתרחיש זה, ישראל האמינה שתיהיה זו שמתחילה את התקיפה, שתגיב לפי שיקול דעתה, ותשלוט ברגעים של ההסלמה ובסיום המהלך.
אך איראן כתבה מחדש את הכללים. היא לקחה את היוזמה, שחררה שיגורים מרובים, והציבה את ישראל במגננת מתמדת. היא הייתה זו שקבעה את האקשן – ולא ההפך.
הכישלון העמוק ביותר הוא היעדר חשיבה על העתיד. הייתה הגדרה למטרות טקטיות – השמדת תשתיות, חיסול קצינים. אך לא הייתה חשיבה מעמיקה על מצע פוליטי חדש אחרי הסערה.
אף צעד צבאי חייב לשאוף להצביע על מצב טוב יותר מהמצב הקיים. כאן, ישראל הצליחה טקטית – אך הפסידה אסטרטגית.
לסיכום: ההחלטה בישראל מהווה דוגמה קלאסית ל"נצחון טקטי שמוביל לכישלון אסטרטגי." היא נולדה מתוך ערבוב מסוכן של יוהרה, אינטרסים פוליטיים צרים, אמון מופרז בטכנולוגיה, והיעדר ראייה ברורה של כוונות אמתיות של איראן ושל ההשלכות בטווח הארוך.
סופר: אל-חנאדק
