טראמפ ו"השלום בכוח"… עידון של הקולוניאליזם?

הנשיא האמריקני דונלד טראמפ החל לקדם את מה שמכונה "כפיית שלום באמצעות כוח" חודשים אחדים לפני חזרתו לתפקיד נשיא בבית הלבן. הוא חזר והכריז על יעד זה לאחר כניסתו לתפקיד, כדי להדגיש את החלטתו לסיים את המלחמות המשתוללות, במיוחד באוקראינה ובעזה, תוך שהוא קורא להעניק לו את פרס נובל לשלום, כי לטענתו הוא יצליח להפסיק את "הריגת האנשים החפים מפשע ולהשליט שלום".

אך המושג "שלום באמצעות כוח" אינו חדש ואינו ייחודי לנשיא האמריקני; מדובר בביטוי ותיק שפירושו שכוח הנשק הוא הכלי הדרוש להשגת שלום. הביטוי עתיק יומין ושימש מנהיגים רבים, החל מהקיסר הרומי הדריאנוס במאה הראשונה לספירה, ועד רונלד רייגן בשנות ה-80 של המאה ה-20. לרוב מתקשר מושג זה לריאליזם הפוליטי.

"תיאוריית השלום באמצעות כוח" של טראמפ אינה אלא המשך ישיר לתהליך היסטורי ארוך של פיתוח "עקרונות הכוח" באסטרטגיה האמריקנית במשך עשורים. זה מתחיל מעקרון "אמנות יצירת הכוח", כפי שתיאר זאת הפרופסור לאסטרטגיה לורנס פרידמן בספרו "היסטוריה של אסטרטגיה", שם הגדיר זאת כ"אומנות יצירת הכוח, אמנות שקשה לשלוט בה או לאחוז בה". עקרון זה שלט עד תחילת שנות ה-40 של המאה הקודמת, ערב מלחמת העולם השנייה. לאחר מכן התפתח הרעיון ל"עקרון השימוש בכוח", אשר בא לשיאו בהטלת שתי פצצות האטום על הירושימה ונגסאקי ב-1945, מה שהביא לסיום המלחמה ולכניעת יפן – ובכך, מנקודת מבט אמריקנית, לשלום באמצעות כוח.

בהכרזתו על הפסקת האש בעזה (15.1.2025), אמר טראמפ כי "נמשיך לקדם שלום באמצעות כוח באזור ולבנות על תנופת הפסקת האש כדי להרחיב את הסכמי השלום". דבר זה פותח פתח לשאלות רבות בנוגע לאפשרות של כפיית שלום בכוח, והאם דרך כפייתית כזו תועיל לתרבות השלום – או שתהיה התחלה למלחמה חדשה.

לכאורה, רבים יקבלו את דבריו של טראמפ, גם אם הם מלווים באיום להשתמש בכוח צבאי. לפי הגישה המוצהרת שלו, המטרה – הפסקת שפיכות דמים וכפיית שלום – מצדיקה את האמצעים. אך מי שמתעמק בעומק גישתו של טראמפ, המולבשת בלבוש הומניטרי, יבין עד כמה היא שזורה במנגנוני קבלת ההחלטות האמריקניים ובמטרות הגלובליות והאזוריות של ארצות הברית. מעבר לכך, יש התאמה ברורה בין גישתו לבין האסטרטגיה ההתפשטותית של ישראל, שגם היא שואפת לכפות שלום על מדינות ועמים באזור באמצעות כוח מוחלט, שאינו מוגבל בחוק או מוסר.

הכוונה כאן להבהיר כי הסיסמה המעורפלת של טראמפ איננה המצאה אישית שלו, אלא ביטוי מחוכם למדיניות אמריקנית ישנה-חדשה, שמטרתה לצאת ממשברים פנימיים קיומיים, כלכליים ופיננסיים (כאשר החוב הלאומי חצה את 36 טריליון הדולר), וגם להתמודד עם אתגרים חיצוניים לאחיזתה ההגמונית בעולם. מימוש האג’נדה של טראמפ לכפיית "שלום" (או כניעה) מתבצע בחלקו תוך מימוש "הישגים" של הברית האמריקנית-ישראלית, במיוחד במזרח התיכון (מעזה, לבנון וסוריה ועד תימן), או תוך איום בכוח על איראן בטענה למניעת נשק גרעיני. כך מדינות שמתנגדות להכתבה האמריקנית-ישראלית ייאלצו לקבל את ההצעות ה"שלום-טראמפיסטיות" הממולכדות, מה שיחסוך לארה"ב את עלות המלחמות, ויבטיח לה סביבה בטוחה לאינטרסים החיוניים שלה (נפט, גז, משאבים טבעיים, שווקים), ובד בבד יחזק את מעמדה המתמשך של ישראל כחלק בלתי נפרד מנוף האזור.

עקרון טראמפ: בין החוק לפוליטיקה

אין ספק שהעולם, ובמיוחד העמים המדוכאים והמוחלשים, דוחה מאז מלחמת העולם השנייה – שגבתה את חייהם של יותר מ-60 מיליון בני אדם – את השימוש בכוח צבאי בלתי מוגבל להשגת מטרות פוליטיות חד-צדדיות. מוסדות בינלאומיים שנוסדו לאחר המלחמה עיגנו את העיקרון הזה באמנת האו"ם ובחוקים של ארגונים בינלאומיים ואזוריים אחרים.

עקרון איסור השימוש בכוח או האיום בו נוסח באמנת האו"ם כך:
"כל חברי האו"ם יימנעו ביחסיהם הבינלאומיים מאיום או שימוש בכוח נגד השלמות הטריטוריאלית או העצמאות הפוליטית של כל מדינה, או בכל דרך אחרת שאינה תואמת את מטרות האו"ם" (סעיף 3, סעיף 2 של אמנת האומות המאוחדות).

מהות העיקרון היא איסור על מלחמה תוקפנית, כלומר שימוש במלחמה כדרך לפתור סכסוכים. בהצהרה משנת 1970 נאמר כי "מלחמה תוקפנית היא פשע נגד השלום" והיא יוצרת אחריות חמורה.

בהתאם לכך, סעיף 41 של האו"ם מעניק למועצת הביטחון סמכות להטיל סנקציות שאינן כוללות שימוש בכוח צבאי – כגון ניתוק קשרים כלכליים ודיפלומטיים – כדי לאכוף את החלטותיה.

אך האם טראמפ מיישם עקרונות אלה בתימן ובעזה, או מול איראן, סין, רוסיה וצפון קוריאה? טראמפ לעג בעבר לאו"ם ולמוסדות בינלאומיים אחרים שאינם עולים בקנה אחד עם מדיניותו התוקפנית, וכיום הוא שואף להחלישם כלכלית בשל כישלונו להשתלט עליהם לחלוטין.

במסגרת תקציב שנת 2026 הציע טראמפ להפסיק את מרבית התרומות האמריקניות החובה וההתנדבותיות לאו"ם ולארגונים בינלאומיים נוספים, כולל אונסק"ו וארגון הבריאות העולמי. מדובר בהמשך לפקודה נשיאותית לבחון את החברות בארגונים הבינלאומיים ולהפסיק מימון לגופים שאינם תואמים את סדר העדיפויות של הממשל.

בפברואר האחרון חתם טראמפ על צו נשיאותי המסיים את השתתפות ארה"ב במועצת זכויות האדם של האו"ם ובסוכנות אונר"א. מאז כניסתו לתפקיד בינואר 2025, הורה על פרישה ממספר ארגונים, כולל ארגון הבריאות העולמי והסכם פריז לאקלים. בנוסף, איים על בית הדין הפלילי הבינלאומי והטיל עליו סנקציות לאחר שהוציא צו מעצר נגד ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו בגין פשעי מלחמה בעזה.

במהלך נאום בבית הלבן לצד שר ההגנה פיט היגסת', הכריז טראמפ על הענקת חוזה של 20 מיליארד דולר לחברת בואינג לפיתוח מטוס קרב מדור שישי מדגם F-47 כחלק מתכנית העליונות האווירית הבאה. טראמפ שיבח את יכולות המטוס והצהיר כי "הוא יהיה הקטלני והמתקדם ביותר", בעוד שהיגסת' הדגיש כי הדבר משדר מסר לבעלות ברית ויריבים: "לא ניעלם – אנו מסוגלים להפעיל כוחנו בעולם לדורות הבאים".

עוד בפברואר, אישר טראמפ העברת פצצות כבדות (MK-84) לישראל, לאחר שממשל ביידן עצר אותן – בטענה כי הדבר מבטא את מחויבותו ל"שלום באמצעות כוח".

החלטות אלו משקפות את כישלונה של ארה"ב לשלוט במוסדות בינלאומיים חשובים למניעת סכסוכים והשכנת שלום, תוך שהיא מקדמת מדיניות חד-צדדית, לא חוקית ולא מוסרית של כפיית שלום בכוח צבאי בלבד וללא מגבלות.

האנליסט לשעבר בקהילת המודיעין האמריקנית, ג'ורג' ביב, אומר שקידום מושג "שלום בכוח" הוא כנראה הרבה מעבר לסיסמה בעיני ממשל טראמפ. לדבריו, מדובר במדיניות של ממש – אך יש לשמור על איזון. הוא מזכיר כי הנשיא רונלד רייגן נקט בגישה כפולה: חיזוק הצבא לצד דיפלומטיה חכמה להשגת יציבות עם בריה"מ.

הוא מזהיר: "אם תרחיקו לכת מדי במתן ענף זית, יריביכם ינצלו זאת; אך אם תרחיקו לכת בגישה לוחמנית – עלול הדבר להוביל למלחמה באמצעות כוח במקום לשלום באמצעות כוח".

סיכום

המומחים חלוקים בדעתם לגבי יעילות מה שמכונה "שלום באמצעות כוח". חלקם סבורים שכוח אינו האמצעי היחיד להשגת שלום, ושהשלום האמיתי מושג באמצעות הבנה והכרה הדדית ביתרונות ששלום מביא לצדדים המעורבים. אחרים טוענים שכפיית שלום באמצעים צבאיים עשויה להצליח במקומות מסוימים ולהיכשל באחרים. עם זאת, הבסיס האמיתי לכך הוא צדק, והעדר אינטרסים צרים או מטרות אגואיסטיות מצד הגורמים האמונים על כפיית שלום, בין אם בתוך מדינות מוכות סכסוכים פנימיים, ובין אם בין מדינות ריבוניות.

כך או כך, ארצות הברית – ובמיוחד בעידן טראמפ השני – אינה יכולה להוות מודל ראוי לכפיית שלום באמצעות כלים צבאיים. בריתותיה עם "ישראל" ועם מדינות קולוניאליסטיות אכזריות נוספות, והשימוש שלה באיומים וסחיטה לשם גזילת משאבים, מעידים על גישה כוחנית צרת אופק ומונעת ממניעים פוליטיים וכלכליים ציניים. זאת תוך זלזול מופגן של ממשל טראמפ בארגונים בינלאומיים ואזוריים שתפקידם לפתור סכסוכים ולהשליט שלום על בסיס צדק והסרת עוול וכיבוש – לא בכוח.

לסיום, ואם יש צדק בסיסמה שטראמפ מקדם, יש להמיר את "שלום באמצעות כוח" ב"ניצול באמצעות כוח" – סיסמה שתואמת את רוחו של איש הנדל"ן הציני, שמתמוגג מהעליונות הצבאית של ארצו, ורואה בסוגיית עזה עסקה "נהדרת" או רווחית. כך גם ביחס לערב הסעודית, קטאר, מצרים (תעלת סואץ), תעלת פנמה, גרינלנד, קנדה, וכל מדינה או אזור עם משאבים שמעוררים את תאבונו של הנשיא ה"חזק" וה"מיוחד" בהיסטוריה של אמריקה… ושל העולם.