פוריין אפיירס: כיצד הצלחה צבאית מובילה לכישלון פוליטי?

לקראת ציון שנה ל-7 באוקטובר, עולות מחדש שאלות מהותיות בזירה הפנימית הישראלית – שאלות קיומיות בנוגע לסמכות הפוליטית, לכידות פנימית והמשמעות של האירועים המתמשכים בדרום ובצפון, וכיצד ניתן לצאת מצוואר הבקבוק של המלחמה עם "ניצחון מלא".

בהקשר זה, פרסם מגזין "פורין אפיירס" מאמר, שתורגם על ידי אתר "אל-חנדק", תחת הכותרת "פרדוקס התבוסה בישראל: כיצד ההצלחה הצבאית של המדינה מובילה לכישלון פוליטי". הכותב מתחיל בהתייחסות ליום ה-7 באוקטובר כיום המהווה נקודת שבר, ולאחר מכן עוסק במלחמה בעזה, שלטענתו "הרחיבה את הפער החברתי והפוליטי בין מתנגדי נתניהו לתומכיו". הוא מוסיף כי "אפילו עם כיבוש של כשליש מרצועת עזה על ידי צה"ל, המצב הנוכחי נראה בעיני רבים בישראל כהפסד". 

הכותב מתאר במאמרו את מצב החברה הישראלית, הקיום היהודי והמשבר הפוליטי בישראל, המאפיין את המצב כ"קטסטרופלי". הוא מוסיף כי "הקיפאון הזה, לצד הבידוד הגובר של ישראל בעולם והתחזיות הכלכליות המדכאות, מחזק את תחושת הייאוש והתסכול הלאומית". המאמר מקדיש חלק נרחב לדיון בראש הממשלה, בנימין נתניהו, שעל פי הכותב "הצליח למצב את עצמו בעמדה פוליטית בה הפך לבן ערובה של הקואליציה הימנית, לה מסר כמות עצומה של סמכויות במטרה להגן על עצמו".

ב-7 באוקטובר, חמאס הפתיעה את כוחות הביטחון והמודיעין הישראלים, למרות שידעו במשך שנים על ההכנות של הארגון למתקפה. אולם, כוחות הביטחון והמודיעין, יחד עם ראש הממשלה נתניהו והציבור הישראלי, האמינו שהגבול הדרומי של ישראל מבוצר ואיתן, ושחמאס לא תאתגר את הסטטוס קוו.

אבל חמאס אתגרה זאת. בימים והשבועות שלאחר התקפתה ההרסנית, נשמע בישראל הביטוי "הכול השתנה". ולרגע, זה אכן נראה כך: ההתקפה מוטטה את הביטחון העצמי הבסיסי של הישראלים, ערערה את האמונות שהיו יציבות לאורך זמן בנוגע לביטחון המדינה, למדיניותה ולנורמות החברתיות שלה. המוניטין של הנהגת צה"ל נפגע כמעט בן לילה, כשנחשפו פרטים על הכישלון במניעת ההתקפה ועל הגעתה המאוחרת להציל את יישובי הגבול, המוצבים הצבאיים ומשתתפי פסטיבל המוזיקה חסרי ההגנה.

הדרמה הפוליטית שסחפה את ישראל במהלך תשעת החודשים שקדמו ל-7 באוקטובר – ניסיון של נתניהו לבצע רפורמה משפטית מקיפה, שמטרתה להגביל את עצמאות מוסדות המדינה כמו בג"ץ, משרד היועץ המשפטי לממשלה והשירות הציבורי הטכנוקרטי, לטובת הגברת הכוח של בני בריתו הימניים והדתיים – נעלמה מהעין. שר המשפטים, יריב לוין, מהנדס הרפורמה, נעלם כמעט לחלוטין, אולי מתוך חרטה על תרומתו להסחת הדעת של ישראל לפני מתקפת חמאס. נתניהו הקים ממשלת אחדות חירום שכללה מפלגות שונות ואף מתנגדות בדרך כלל, ובתוך ימים גייס כ-250 אלף חיילי מילואים כדי לנהל מתקפת נגד בעזה.

לאחר שצה"ל התאושש מהלם המתקפה, הוא הגיב בעוצמה. תחת משימה לפרק את הכוח הצבאי והממשלתי של חמאס, הוא הצליח להפוך שטחים נרחבים בעזה לעיי חורבות, לגרום לכשני מיליון עזתים להפוך לפליטים פנימיים ולהרוג למעלה מ-40,000 פלסטינים – כשליש מהם לוחמי חמאס, לפי הערכות רשמיות של ישראל. צה"ל עצר את ירי הרקטות של חמאס על ישראל ופירק חלק משמעותי מרשת המנהרות בעזה. לטענתו, הצליח לפרק את חמאס מצבא מאורגן היטב לכוחות גרילה מפוזרים.

אך גם כאשר צה"ל שולט על כשליש משטח עזה, המצב עבור רבים מהישראלים מרגיש כהפסד. על אף הגיוס המלא והתמיכה הבלתי מתפשרת כמעט מצד ממשלת ארה"ב, צה"ל – תחת אותה הנהגה כמו ב-7 באוקטובר – נכשל בהשגת ניצחון. מנהיג חמאס, יחיא סינוואר, לא נכנע, וכמאה חטופים ישראלים עדיין נעדרים בעזה, כמחציתם עדיין בחיים לפי הצהרות פומביות של נתניהו.

הקיפאון הזה, יחד עם הבידוד הגובר בעולם והתחזיות הכלכליות המדכאות, מגבירים את תחושת הייאוש והמתח בישראל. חלקים מרכזיים בפוליטיקה ובחברה הישראלית נותרו ללא שינוי מאז המתקפה.