למה ישראל תוקפת את הגדה המערבית

הביקורת על ראש הממשלה גוברת, אשר הדגיש את הצורך להמשיך במלחמה, בטענה שלא ניתן "להשיג את הניצחון המוחלט" שעליו מדבר בנימין נתניהו. ראש פורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת תל אביב, מיכאל מילשטיין, כותב בעיתון מעריב כי "היעדר אסטרטגיה בעזה יש לו השלכות טרגיות". הוא מוסיף ש"ישראל תמצא את עצמה במציאות אסטרטגית קשה... היא עדיין הכוח הדומיננטי בעזה ועמדותיה לגבי העסקה לא השתנו".

הטקסט:

קו ישיר מחבר בין כל האירועים שמטלטלים את ישראל בשבוע האחרון: ההסלמה הגוברת באיו"ש, ובמוקדה מבצע "מחנות קיץ" בשומרון; העימות המתמשך בזירה הצפונית, שרשם שיא בסיכול מתקפת הנקם של חיזבאללה; והמערכה "השגרתית" בעזה, המתנהלת על רקע הדיון הסוער לגבי היאחזות ישראל בציר פילדלפי ובמוקדו – רצח ששת החטופים על-ידי חמאס באזור רפיח.
מכלל האירועים משתקף דיוקנה של מדינה נטולת אסטרטגיה המונעת מכוח היגיון של צבירת הישגים צבאיים, אך בלי הסבר איך הם מסתכמים לשיפור במצב הכללי שהולך ומידרדר. זוהי נוסחה מודעת למלחמות התשה שמעליהן מתנוססת הכרזה של ראש הממשלה, הנובעת ברובה משיקולים פוליטיים, ולפיה יתגשם לבסוף "ניצחון מוחלט", אולם הדבר דורש זמן, ובעיקר עוד הקרבה מצד הציבור.
באיו"ש קידמה ישראל את גדול המבצעים מאז "חומת מגן" ב-2002. מאחורי ההשתבחות (המוצדקת) בפגיעה בגורמי טרור ניצבת מציאות עגומה: האיומים גוברים בפועל, ואיו"ש מצויה ב"ג'ניניזציה", כלומר התפשטות המודל של "מחוז טרור וכאוס" למוקדים אחרים, תוך היחלשות הרשות והתחזקות חמאס שחותר לפתוח זירת עימות נוספת במקביל לעזה. יציאה למבצע חדש – בעוצמה ובהיקף נרחב מזה הנוכחי – היא עניין של זמן. התעוררות אזור חברון שבו נרצחו שלשום שלושה שוטרים וממנו יצא פיגוע התופת בגוש עציון, ואשר ידוע כמעוז חמאס, עלולה לרמוז מהו מוקד העימות הבא.
האתגר באיו"ש אינו רק ביטחוני שוטף, אלא אסטרטגי ארוך טווח. בחסות כיסוח הדשא הביטחוני מקודם שינוי עמוק של המציאות באזור, בעיקר בדחיפת השר סמוטריץ'. הוא הגדיר לפני 7 באוקטובר את הרשות כאויב ואת חמאס כנכס, ומכריז ששאיפתו היא להקריס את הממשל ברמאללה. כפי שהוא עצמו מעיד, בצל המלחמה נוצרה הזדמנות לשנות את ה-DNA של איו"ש (בתמיכת רה"מ), דבר שנעשה בין היתר באמצעות השתלטות על מוקדים במינהל האזרחי שמאפשרים הרחבת ההתיישבות. לדבריו, גם אם תיפול הממשלה, המציאות תהיה בלתי הפיכה ולא ניתן יהיה לממש דבר פרט לתוכנית ההכרעה שהגה ב-2017 ותכליתה – התכת איו"ש בישראל.
להיעדר אסטרטגיה בעזה השלכות טרגיות במיוחד. ישראל מבליטה הצלחות צבאיות רבות, ובמוקדן חיסול בכירי חמאס ופגיעה בתשתיות הארגון, אבל ללא הסבר איך כל אלה מביאות למיטוט שלטונו ולשחרור החטופים. ושוב המתמטיקה מכשילה במקום לסייע בשיקוף מדויק של המציאות או בסימון פתרון. מאחורי פגיעות שסופג חמאס ניצבת העובדה העגומה, ולפיה הוא עדיין הגורם הדומיננטי בעזה ועמדותיו בנוגע לעסקה לא מוגמשות. בניגוד לדימוי הרווח בישראל בדבר ארגון שעיקר כוחו צבאי, מדובר בישות אידיאולוגית בעלת אחיזה ציבורית עמוקה. כדי לערערה נדרש לכבוש את כל עזה ולהישאר בה, תרחיש שישראל כך נראה לא רוצה או יכולה לממש כעת.
ההתשה בזירת לבנון גובה גם היא מחיר אסטרטגי הרה אסון. זוהי מערכה שבה הצדדים דבקים במשוואות מוסכמות של אי-הגעה להסלמה, מצב העומד בסתירה מוחלטת למונח הכרעה. בחסות אותה המערכה – ואלה בעזה ובגדה – השפעתה האזורית של איראן מתעצמת והיא מתקרבת למעמד של מדינת סף גרעינית. באמצעות ליבוי והזנת זירות ההתשה השונות מבטיחה טהרן כי ישראל תמשיך להתכתש בעימותים קרובים, ולא תתמקד באיום הקיומי האמיתי עליה.
המלחמה המתארכת מזה כ-11 חודשים כבר הביאה לשינויים גיאוגרפיים ודמוגרפיים בין הים לירדן. בעזה נמחקו רוב הגבולות והאוכלוסייה הפלסטינית באזור כבר מונה כ-8% פחות מכפי שהייתה ב-7 באוקטובר (בעיקר בשל בריחת תושבים); בעוטף ובגבול הצפון ננטשו יישובים ונעקרו המוני אזרחים מבתיהם; ובאיו"ש, כאמור, מתרחבים הבנייה והיקף האוכלוסייה היהודית מכוח יעד אידיאולוגי של גורם בקואליציה שאינו מפלגת השלטון, ואשר ספק אם יעדיו זוכים לתמיכת רוב העם.
בסוף המלחמה הנוכחית – שאינו נראה באופק – עלולה ישראל להימצא במציאות אסטרטגית קשה במיוחד: בצל איום איראני מתעצם, וכשהיא קרובה מאי-פעם למצב של מדינה אחת, כלומר בלי חיץ פיזי בין שני עמים שהעוינות ביניהם הגיעה לשיא היסטורי בעקבות העימות הנוכחי. במצב שכזה אסטרטגיה סדורה לטווח ארוך היא הכרח קיומי. מהלך כזה ימומש רק באמצעות שבירת המחזוריות המזיקה של מערכות ההתשה בכלל הגזרות, ובמיוחד בעזה ובצפון.
ההתשה אינה שלב בדרך לניצחון המוחלט, שכמו האופק מתרחק מהישג יד. החלופה להתבוססות במערכות שוחקות, מזיקות ונטולות סיום מוגדר היא עסקה, למרות מחיריה הכואבים. העסקה תאפשר את שחרור החטופים והתפנות לשיקום לאומי רב-ממדי, לרבות רענון ההנהגות בכלל המישורים שכשלו ב-7 באוקטובר ואסור שימשיכו לעצב את ההווה והעתיד.