האם חזבאללה עומד בפני מכת מנע?

במשך עשורים, לבנון הייתה נתונה לפלישות, מלחמות ומבצעים צבאיים ישראליים, חלקיים או מלאים, שמטרתם העיקרית הייתה לרדוף את תנועות ההתנגדות הלבנוניות והפלסטיניות המתנגדות לכיבוש הישראלי של אדמות פלסטין ולבנון. היום, לאחר מבצע "מבול אל-אקצא", בשל תפקידה של ההתנגדות הפלסטינית והחזיתות התומכות בלבנון, תימן ועיראק, הוצאה הסוגיה הפלסטינית ממצב הקיפאון, והפכה לכותרת המרכזית בסכסוך האזורי, בעוד שלבנון נראית כמי שהכי מושפעת, פנימית וחיצונית, במיוחד כשכוחות בינלאומיים ואזוריים (ארה"ב וישראל) מוצאים את האינטרס שלהם בהצתת המלחמה הזו, שמגשימה עבור האמריקנים ובני בריתם הישראלים שני יעדים אסטרטגיים מרכזיים: האחד, יישום הפרויקט האמריקני למזרח התיכון שמטרתו לפצל את האזור ליישויות אתניות ועדתיות, והשני, מתן לגיטימציה לקיומה של "המדינה היהודית" במפה הגיאופוליטית הזו. במקביל, מכה בהתנגדות הלבנונית, ההתנגדות של חזבאללה, שהפכה לגורם משמעותי בסכסוך האזורי, בעורפה הרכה – החזית הפנימית הלבנונית.

מכאן עולה השאלה: האם יש ללבנון הזכות להתערב במבצע "מבול אל-אקצא", ולנקוט יוזמה מקדימה להחלשת האויב ולהתשתו? האם ללבנון יש את הזכות הלגיטימי להדוף את הסכנה שמגיעה מהאויב, שמכין את עצמו ומאיים בהסלמה צבאית נגד לבנון?

אם הופעת מושג "המלחמה המקדימה" הוא דבר חדש בזירה הבינלאומית, הרי שיש מי שמחזירים אותו לתקופה שלפני אמצע המאה שעברה, ומזכירים את ההתקפה היפנית על נמל פרל הארבור האמריקני בשנת 1941, ואת המתקפה המשולשת על מצרים בשנת 1956. יש הרואים את המתקפה המשולשת על מצרים בשנת 1956 כמלחמה מקדימה או מכת מנע לטובת צרפת ובריטניה, שראו בהלאמת תעלת סואץ על ידי מצרים בזמן שלטונו של הנשיא המנוח גמאל עבד אל-נאצר איום ישיר על ביטחונן ואינטרסיהן, מה שחייב מכה מקדימה להחזיר את העניינים לסדרם ללא אזהרה מוקדמת, בעוד שישראל טענה שמדובר במכה מקדימה כדי למנוע ממצרים להטמיע את עסקת הנשק הצ'כית משנת 1954 כדי שלא תהווה איום נגדה. המונח "מלחמה מקדימה" או "מכת מנע" הופיע כתפיסה חדשה ביחסים בינלאומיים או כתיאוריה בעלת מאפיינים מסוימים לאחר קריסת ברית המועצות, והופעתו של הקוטב האמריקני היחיד, והוא קיבל את הצביון של "דוקטרינת בוש" או "מדיניות הניאו-קונסרבטיבים" ביחסים הבינלאומיים.

המלחמה המקדימה או מכת המנע מוגדרת כ"מעבר מתגובה להתקפה ממשית ליוזמה בהתקפה כדי למנוע התקפה אפשרית, במיוחד אם מערכות המדינה הצליחו לזהות כוונות מוקדמות לתקיפה מצד האויב, ללא קשר להיבטים החיצוניים של כוונות אלו", כלומר, ההסתמכות במכות המנע מתבססת על כוונות הצד השני או על עצם היותו אויב פוטנציאלי או ממשי של המדינה היוזמת את המכה, בין אם האויב הביע כוונות אלו באמצעות מהלך צבאי או הסלמה פוליטית ובין אם לאו. ואם מוסכם על ידי חוקרי המדע הצבאי והמומחים בתכנון אסטרטגי של מבצעי מלחמה שהמושג הנ"ל חל על מלחמת מנע, הרי שהם מבדילים בין מושג זה, שהוא גם פוליטי וגם צבאי, לבין מלחמה מקדימה, אותה הם רואים כמושג צבאי-אסטרטגי ולא פוליטי, וכפוף לפיקוד הצבא ולמנגנוני ניהול המלחמה לאחר פריצתה או זמן קצר לפניה. תמצית עמדתם היא שמלחמת מנע מופעלת מוקדם בעת גילוי כוונות התקפה מצד היריב, ללא קשר לשאלה אם אמצעי התקיפה שלו הוצבו או לא, בעוד שמלחמה מקדימה מכוונת נגד כוחות האויב שכבר הוצבו בפועל במצבי תקיפה שונים כהכנה להתקפה ממשית. נראה שההבדל המהותי מתמקד בתכנון ניהול המלחמה לאחר שזוהו כוונותיה אצל אחד מהצדדים, כלומר אין הבדל מהותי בין שני המונחים מהבחינה התאורטית, בהתחשב בכך שגורם הפעולה קיים בשני המקרים.

מושג המלחמות המקדימות מוצא את בסיסו המשפטי במושג "הגנה עצמית מונעת", בו משתמשות מדינות בעיקר כדי למנוע מתקפות חמושות מצד צבאות של מדינות אחרות, והוא שואב את הלגיטימיות שלו מהכללים החלים על מבצעי מלחמה. אין ספק שהזכות להגנה מונעת המופיעה באמנת האו"ם (סעיף 51) מחייבת קביעת הסיבות, הנסיבות, העובדות והמעשים התוקפניים, המאפשרים ללבנון להשתמש בזכות זו כדי להגן על ביטחונה וריבונותה על שטחה.

זה שנים רבות שמדינות רבות בעולם (הציר המתנגד להגמוניה האמריקנית) שואפות להפעיל תוכניות צבאיות הגנתיות מקדימות כדי להדוף את הסכנות התקיפה מצד אויביהן. ארצות הברית ובנות בריתה במערב פעלו להתנגד להרחבת סעיף 51 של אמנת האו"ם, כדי שלא לאפשר למדינות ליהנות מהגנה מונעת ככלי חוקי, תוך הבנה שהכללים המשפטיים הם בבסיסם גמישים, משתנים ומתפתחים בהתאם לנסיבות, במיוחד כשמדובר ביחסים בינלאומיים. ארצות הברית ובעלות בריתה (החברות הקבועות במועצת הביטחון של האו"ם) אינן רוצות שהכלל הזה יהווה תירוץ למדינות המתנגדות לה כדי להתחמש ולהגן על עצמן (על ידי קבלת החלטה לנקוט מכות מקדימות או מונעות אם הנסיבות יאפשרו זאת), ולכן הן מתעקשות במועצת הביטחון על הגנה "לגיטימית" בלבד כתגובה על מעשה תוקפנות ובתנאים שנקבעים על ידי מועצת הביטחון, ודוחות את נושא המניעה ונקיטת אמצעים מקדימים, אף שמדובר בזכות לגיטימית של מדינות, הנתמכת בזכות הקיום הנחשב לזכות יסודית של מדינות ומהווה כלל מנהגי קבוע.