על ממשלת ישראל להתמודד עם המשבר הכלכלי כעם חזית קרב

המציאות הכלכלית הקשה שבה מצויה ישראל במהלך המלחמה מאז 7 באוקטובר מפעילה לחץ נוסף על הרמה הפוליטית מצד אחד ועל הרמה הצבאית מצד שני, במיוחד לאור הפניות לפנסיונרים בצבא. העיתון "ישראל היום" אומר בהקשר זה כי "הוותיקים משתמשים בלוחמים (הסדירים והמילואימניקים שלא יראו שקל נוסף בפנסיה) כמגינים אנושיים לכיסוי שחיקת תקציב הביטחון". בדיווח שלה, העיתון סבור כי "הכוח הכלכלי בישראל, החסר משאבים טבעיים, נובע מגורם אחד בלבד: העבודה הקשה של אזרחיה". העיתון מוסיף "משלם המסים הישראלי, ולא הפוליטיקאי, הוא מקור הכוח של הצבא הישראלי".

בשבוע שעבר נערכה הוועידה השנתית של האגודה הכלכלית הישראלית. אף אחד בכנס לא מייצג אינטרסים או מנסה למכור את השקפתם. אין צלמים או עיתונאים, ולא מזמינים פוליטיקאים. לכן, שום דבר שנאמר שם לא מגיע לתקשורת.

זהו כנס מקצועי עבור בכירי הכלכלנים, האנשים החכמים ביותר במדינה שמציגים מחקרים ותחזיות. עם זאת, התאכזבתי. מנואל טרכטנברג דיבר על הנזקים הכוללים הנובעים מהגדלת תקציב הביטחון, ועפר שלח דיבר על היעדר פיקוח על התקציב. הם דיברו לנקודה, אך לא אמרו באמת משהו משמעותי. היועץ הפיננסי של הרמטכ"ל (שמשמש גם כראש אגף התקציבים במשרד הביטחון וכאילו אמור לבקר את מערכת הביטחון) דיבר על עלויות ושחיקת כוח האדם ללחימה, תוך התפארות בכך שהוא מעסיק 400 כלכלנים בצה"ל.

אבל החשוב מכל, הדהים אותי אמיר רשף, סגן נציב התקציבים לשעבר, שטען כי יש להגדיל את תקציב הביטחון ל-6% מהתוצר המקומי הגולמי, משום שלצה"ל חסרה מוכנות וחסרה תקציבים, וליחידתו חסרים רכבים ופצצות מרגמה. אף אחד לא שאל אותו כיצד לא רכשו פצצות מרגמה בעשרות מיליארדי הדולרים של הכסף, או לאן הלך הכסף. ואיך תבטיח התקציב הנוסף את המלאי. שקט. כאילו המילה היחידה במערכת ששרדה את ה-7 באוקטובר הייתה "עוד".

אף אחד מהדוברים לא אמר את המילה הקסומה "פנסיה". ההתחייבות של המדינה לפנסיות בתקציב – כ-1 טריליון שקל – היא פי 5 מעלות המלחמה. "הקשת השקטה" אינה תירוץ להיפטר מתוספות לא חוקיות ולא מוסריות ומפטורים ממסים ודמי ניהול. יש לומר בגלוי, שהוותיקים והוותיקים העתידיים משתמשים בלוחמים (הסדירים והמילואימניקים שלא יראו שקל נוסף בפנסיה) כמגינים אנושיים לכיסוי שחיקת תקציב הביטחון.

החיילים מנצחים בקרבות, אך הכלכלות מנצחות במלחמות. כמות הנשק, תשלום ימי המילואים, ושמירה על מערכת הרווחה והפיצויים והתמיכה, כמו גם המצב הפוליטי והמשפטי, תלויים בסופו של דבר בכוח הכלכלי של ישראל. והכוח הכלכלי בישראל, החסר משאבים טבעיים, נובע מגורם אחד בלבד: העבודה הקשה של אזרחיה. משלם המסים הישראלי, ולא הפוליטיקאי, הוא מקור הכוח של הצבא הישראלי.

ומה מקבל משלם המסים עבור נשיאת האלונקה ותשלום עבורה?

נתוני ארגון ה-OECD על יוקר המחיה מציבים את ישראל במקום השני, בממוצע 50% יקר יותר ממדינות ה-OECD האחרות.

הלחם יקר ב-49% בישראל, למה? ניתן להעביר הרים של חיטה בקלות על ידי אוניות. המחירים העולמיים של הלחם אמורים להיות דומים. אבל על פי החוק הישראלי, טחנת הקמח חייבת לערבב חיטה מחו"ל עם החיטה היקרה המיוצרת בישראל, והחיטה הישראלית יקרה במיוחד. כמו כן, זה לא תורם לביטחון המזון, כי גידולו אינו יעיל. חלב וביצים יקרים ב-64% בגלל מכסים ומכסות חקלאיות, המפחיתים את ההיצע באופן מלאכותי כדי לשמור על מחירים גבוהים. פירות וירקות יקרים ב-25% בגלל תקנים ותקנות ומכסים שמונעים גישה למוצרים טריים.

בתחומים הלא-מזוניים, הרפורמה המוצלחת של שר התעשייה ניר ברקת "מה שטוב לאירופה טוב לישראל" הייתה אמורה להסיר את התקנים הייחודיים וחסמי היבוא הביורוקרטיים, אך משרד המשפטים ואיגור דוסקלוויץ', האחראי על התקינה, מנסים לסכל שליטה של הפקידים והמשפטנים והפרוצדורות כך שמשלם המסים הישראלי לא יוכל לקנות בזול.

רק 7% מהתקנים הרשמיים יוכלו לעבור רפורמה משמעותית. לכן, למרות הכוונות הטובות, נישאר בראש יוקר המחיה, שלא פחות חשוב מהחזיתות בצפון ובדרום. הניצחון המלא של נתניהו לא יתאפשר בלי מימון ואישור של משלמי המסים. עליו ועל סמוטריץ' לקצץ בתמיכה הלא יעילה, ולהתמקד בצמיחה הכלכלית, לא פחות מהחזיתות הקרביות.