בהתאם לדעיכת התקווה שהייתה למתנחלים להגיע להסכם הפסקת אש קרוב ולהשבת החטופים שבידי ההתנגדות הפלסטינית, גוברת אצלם הרצון לצאת מהיישות. לפי עיתון "הארץ", המתנחלים אומרים ש"ההרגשה היא שהבית שלנו נשרף ועלינו לעזוב אותו לפני שהוא יקרוס על ראשינו. עלינו להציל את הילדים ולברוח לפני שיהיה מאוחר מדי". בדו"ח שתורגם על ידי אתר "אל חנאדק", נאמר ש"ישראל לא משאירה לעצמה שום אפשרות פרט להפסד, תבוסה כואבת, קשה ומוחצת. אך עד אז, נהרוג, נפוצץ, נפציץ, נרצח, נמחץ, נהרוס ונפיל. מי יעצור אותנו?".
הטקסט המתורגם:
הדשא במגרשי הכדורגל באליפות יורו 2024 לא נראה ירוק כמו השנה. איזו הנאה להיות טבעי. לגור ביבשת טבעית, במדינה טבעית. לחיות חיים טבעיים. ליהנות מהדברים הרגילים.
כיף להיות צעיר באירופה. הצעירים שם חיים חיים עם שלושה זמנים - עבר, הווה ועתיד. לא כמו כאן, בישראל, שבה יש רק תקופת זמן אחת תוקפנית ודומיננטית: עבר שלא חולף לעולם, הורס את ההווה והורג את העתיד שוב ושוב.
בחודשים האחרונים, שמעתי מכל צד אנשים מדברים בגלוי על עזיבה. ציינתי שהם לא השתמשו במילה "לרדת" (ממש, "לרדת" - המילה העברית המסורתית להגירה מישראל, ההיפך מ"העלייה" לישראל), אלא "לעזוב". אולי משום שמי שיורד עושה זאת מארץ שהוא עוזב שלמה, ואילו עכשיו, ההרגשה היא שהבית שלנו נשרף ועלינו לעזוב אותו לפני שהוא יקרוס על ראשינו. עלינו להציל את הילדים ולברוח לפני שיהיה מאוחר מדי.
אבל מתי יודעים שהגיע הזמן לעזוב? ומה עושים אנשים אם הם לא יודעים, או לא יכולים לעזוב?
בנאום היסוד שלו לעם הישראלי ארבעה ימים לאחר הטבח ב-7 באוקטובר, תיאר נשיא ארה"ב ג'ו ביידן את פגישתו עם ראש הממשלה לשעבר גולדה מאיר שבועות ספורים לפני מלחמת יום הכיפורים בשנת 1973.
ביידן אמר שהוא מודאג לגבי עתידה של ישראל וסיפר כיצד גולדה הרגיעה אותו. היא לחשה באוזנו, "אל תדאג, סנאטור ביידן. יש לנו נשק סודי כאן בישראל. אין לנו מקום אחר ללכת אליו".
למרות שביידן סיפר את הסיפור הזה יותר מפעם או פעמיים בעבר, הפעם הוא היה טעון חיים חדשים, כאילו התאחד עם התנאים שהולידו אותו - איום קיומי. איום מהסוג שגורם להרבה אנשים לחשוב על חלופות לחיים בעולם שבו אין ישראל (כאילו בלעדיה, יהיה לנו מקום ללכת אליו).
אבל חשוב לזכור שביידן לא סיפר את הסיפור הזה כדי להכניס אותנו למצב רוח של איום קיומי. מטרתו הייתה ההפך הגמור: למנוע מאיתנו להיכנס למצב הרוח הזה. הוא רצה שלא נרגיש שאנו עומדים בפני סכנה קיומית, ובוודאי שלא היינו עושים זאת לבדנו. הוא רצה שלא נפעל מתוך פחד מהשמדה המונית ושלא נגיב מתוך רצון לנקמה. ביידן ניסה להרגיע אותנו ולהפיג את חששותינו.
עם זאת, ישראל לא הקשיבה לביידן. היא נכנעה לחלוטין לפחד הקיומי שלה ופתחה בקמפיין נקמה שיימשך בקרוב תשעה חודשים וגבה את חייהם של עשרות אלפי פלסטינים, רובם חפים מכל פשע.
"טרם תצא למסע נקמה, חפור שני קברים", הזהיר קונפוציוס. וישראל הסכימה בשיגעונה. היא חפרה שני קברים לפני שהחלה את מסעה, אחד לאויב והשני לשבויים, אותם השאירה ומסרה למותם.
אבל לא רק השבויים אותם נטשה. קמפיין הנקמה שישראל פתחה בו הוביל אותה ישירות לסכנה קיומית, סכנה שיצרה במו ידיה באמצעות התנהלותה המטורפת. מיום ליום, המצב הביטחוני מחמיר, הבידוד הבינלאומי שלנו הולך ומחמיר והאיומים מתרבים. וזאת מבלי להזכיר אלפי יתומים פלסטינים שישראל דחפה למעגל הנקמה. ישראל חופרת קבר לעצמה, וגוררת איתה את יהודי התפוצות.
השיגעון הזה לא יודע גבולות. להשוות את עזה, "מרכז ביירות ייראה כמו מרכז עזה" (הקצין הבכיר לשעבר בצבא גיורה איילנד), לתקוף את איראן, להצית את הגדה המערבית, להשתלט על דרך פילדלפי לאורך הגבול בין עזה למצרים, וכך ללעוג למצרים, לזלזל בירדנים, להיות חוצפן עם האמריקאים, לתת לאו"ם ולשני בתי הדין הבינלאומיים בהאג את האצבע האמצעית. נגור לבד בדימונה.
ומכיוון שניצחון שירגיע אותנו אינו בר השגה (מבט חטוף על כל מפה של המזרח התיכון מספיק לכך), ישראל לא משאירה לעצמה שום אפשרות פרט להפסד - תבוסה כואבת, קשה ומוחצת. אך עד אז, נהרוג, נפוצץ, נפציץ, נרצח, נמחץ, נהרוס ונפיל. מי יעצור אותנו?
מקור: הארץ