האימאם סייד מוסא א-סאדר

האימאם סייד מוסא א-סאדר נולד בשנת 1928 בעיר קום שבאיראן ממשפחתו של מלומדים בכירים, אביו, סייד סדרדין א-סאדר, שנמצא על ידי הרפורמטור חוסיין אל-קאמי.

הוא נכנס לעיזבון המדעי ולמד מדעי המשפט בשנת 1942, ולאחר מכן קיבל את התואר "אייתיחאד" בשנת 1954 לאחר שנכנס לפקולטה למשפטים וקיבל תואר בכלכלה פוליטית.

הוא החל את פעילותו המעשית בהתמודדותו עם טענות אנטי-אסלאמיות כגון מרקסיזם, והיה חסיד של תנועת הלאמת הנפט ב-1952, בעוד שהוא תמיד היה בקשר עם ראש התנועה "האסלאם הפדאיאני" סייד נאוואב ספווי, ועם אבו קאסם אל-קאשאני, שם הוא קיים פגישות בחשאי בבית אביו.

בשנת 1954 נסע אל-סייד לנג'אף כדי להמשיך בלימודיו באל-חוואזי בעת שהשתתף בהקמתה של "אגודת פורום ההוצאה לאור" והפך לחבר בה.

בהזמנתו של האימאם סייד עבד אל-חוסיין שרף א-דין, ביקר מר סאדר בלבנון בפעם הראשונה והמליץ כי מר שרף א-דין יהיה יורשו בשנת 1957.

אל-סייד חזר לקום וייסד את "אסלאם", המגזין הראשון שפורסם על ידי האחוזה המדעית בקום, אשר השפיע רבות על היווצרותה של תודעת הרנסאנס.

אל-סייד הגיע ללבנון, שם החליף את האימאם סייד עבד אל-חוסיין שרף א-דין בתמיכה ובעידוד של התייחסויות בכירות בנג'ף ובקום, ובמיוחד את מר חוסיין בורוג'רדי, כדי להתחיל את עבודתו החברתית על ידי הקמת "אגודת הצדקה" ומוסדות רבים העוסקים בענייני חינוך, בריאות ודתיות.

בכל הזדמנות, המאסטר הדגיש את הפתיחות של האסלאם כלפי כל הדתות, ובשנת 1963 הוא השתתף במיסה שנערכה ברוחו של האפיפיור יוחנן העשרים ושלושה. הוא היה איש הדת המוסלמי היחיד בהכתרתו של האפיפיור פאולוס השישי, שהשתמש בפגישתו כדי להסביר את הטרגדיה של העם האיראני ותרם לשחרורו של האימאם רוחאללה ח'ומייני. הוא נשא את הדרשה המהירה בכנסיית אבות קפוצ'ין, שם היה איש הדת המוסלמי הראשון שהטיף בכנסייה בשנת 1975.

ב-1964 קיבל מר סאדר מחדש את אזרחותו הלבנונית בצו שהוציא הנשיא פואד שהאב.

לאחר מחקרים והתייעצויות של מר סאדר ותנועות לארגן את הקהילה השיעית בלבנון, בית הנבחרים החליט להקים את המועצה האסלאמית העליונה השיעית ב-1967, ותנועה זו הייתה המבשרת של תנועת הפיתוח הנדרשת. הוא נבחר לנשיא בפעם הראשונה ואירגן את תוכנית העבודה עבור המועצה.

היקף פעילותו של סאדר התרחב, כאשר נסע לאפריקה כדי לפגוש את הקהילה הלבנונית שם, ונפגש עם כמה נשיאים בסנגל, חוף השנהב ובמקומות אחרים, שם הוא סיפק סיוע סמלי לעם הלבנוני ליתומים.

כתמיכה בסוגיה הפלסטינית פתח מר סאדר את הדלת לתרומות למהפכה הפלסטינית ב-1968. הוא גם סייר בכמה בירות אירופאיות כדי לתמוך בהן.

הוא הוביל את המערכה התקשורתית להגנה על הדרום לאחר הכיבוש הישראלי, שם דרש את חימושם והכשרתם של כל בני האדם, וקרא לרשויות ההחלטה לאשר את חוק שירות המדע בנוסף ליישום פרויקטים לפיתוח התורמים להישרדותם של בני אדם בכפריהם ולעמידתם האיתנה.

בשנת 1970 נבחר סאדר כחבר קבוע במועצת האקדמיה למחקר מדעי.

פגישתו עם נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר בביתו הייתה שיחת עיתונים ודיונים בשל השפעתו על הזירה הערבית, כאשר הם עסקו בסוגיות האומה הערבית והאסלאמית, במיוחד מבחינת חיזוק האחדות להגנה על המדינה ולשחרור פלסטין.

בשנת 1971 ביקר מר מוסא בחזית סואץ ונשאר שם במשך שבועות, במהלכם נפגש עם הצבא והדגיש את הצורך לדבוק בג'יהאד ובהגנה הקדושה כדי לשחרר את פלסטין.

בעקבות התוקפנות הישראלית נגד הדרום, דרש אל-סייד להבטיח את אמצעי ההגנה המודרניים, להציב את המקלטים ולצייד אותם, בעוד שבצד השני הוא שלח מסר לכומר הבריטי הרברט אדמס על רצינות המתרחש בפלסטין והצורך שהנוצרים יהיו ערניים.

הוא קרא לג'יהאד ב-1973 עם פרוץ מלחמת הרמדאן והחל במסע תרומות לתמיכה במורדים.

בשל הצורך בעבודת פיתוח לצד פעולה פוליטית וצבאית, וכדי לאפשר ללבנונים להישאר בכפריהם ובאדמותיהם, בשנת 1974, תחת דגלו של מר סאדר, נשבעו כ-100 אלף איש בפסטיבל בעלבק שלא להישאר מקופחים בלבנון כדי להוליד את תנועת המנושלים.

עם המשך מלחמת האזרחים וההתעצמות הקרבות באזור בעלבכ, הוא יצא לאזורי אל-קאא, דיר אל-אחמר ושאליפא כדי לשבור את המצור, ובמסגרת זו הוקמה ממשלת פיוס לאומי שאימצה את דרישותיה הלאומיות. לאחר מכן הוא קרא לפסגה של מנהיגי הקהילות בביקריקי, שהייתה לה השפעה רבה בהקלת המתיחות.

לאחר מכן הוא הכריז על הקמת "גדודי התנגדות אמל", שביצעו פעולות צבאיות רבות נגד הכיבוש ומטרתם הייתה לשחרר את הארץ.

ב-1976 הוא עבד קשה כדי לקרב את ההתנגדות הפלסטינית וההנהגה הסורית.

ב-25 באוגוסט 1978, מר מוסא קיבל הזמנה מהרשויות בלוב למלא אותה בשיח' מוחמד יעקוב ובעיתונאי עבאס בדר א-דין, שנחטף ונעלם בכוח משעות אחר הצהריים של ה-31 באוגוסט ועד היום.