הסכם שארם א-שייח': מה שנעדר מנאום טראמפ חמור ממה שנאמר בו

לא ניתן לקרוא את מה שהתרחש בשארם א-שייח' כהישג פוליטי, אלא כהטמעה של מציאות חדשה שנמהלת מחדש הרחק מליבת הסוגיה הפלסטינית. הכנס, כמו נאומו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ שליווה אותו, הציע גישה שמדירה במכוון כל שיח על עתידם הפוליטי של הפלסטינים, ומתייחסת לעזה ולגדה המערבית כאל שני תיקים נפרדים שניתן לנהל אותם מנהלית וביטחונית – אך לא פוליטית.

ראוי לציון כי הנאום האמריקאי נמנע אף מהנוסחאות הדיפלומטיות המסורתיות שנהגו ממשלים קודמים לכלול ביוזמות הנוגעות לסכסוך – לא הוזכר פתרון שתי המדינות, לא הרשות הפלסטינית, ולא כל התחייבות למשא ומתן כתנאי להפסקת המלחמה.

מנגד, טראמפ שב והדגיש כי המסלול האזורי הוא הציר האמיתי של המצב הנוכחי – החל מהרחבת הסכמי אברהם, ועד להערכת מעורבותם של גורמים שבעבר נחשבו אויבים היסטוריים של ישראל בתהליכי נורמליזציה. לפי גישה זו, הפלסטינים אינם נחשבים צד פוליטי לגיטימי, אלא נתפסים כבעיה שיש להכילה כדי שלא תפריע לפרויקט עיצובו מחדש של המזרח התיכון לפי תפיסות אמריקאיות–ישראליות.

ההסכם שמוצע אינו אלא סידור טכני להחלפת שבויים והפחתת רמת הלחימה, ולא הכרזה על סיום מלחמה. הסוגיה הביטחונית לא הוסרה מהשולחן, אלא שונתה בהגדרתה כך שיתאפשר להמשך פעולות תחת כותרות מקומיות, בדומה למה שמתרחש בדרום לבנון – שם מתנהלת העימותיות מחוץ לאור הזרקורים, תחת תירוצים כמו "מעקב אחר מנהרות". דברי שר הביטחון של ישראל, לפיהם השמדת המנהרות היא חלק ממאמצי פירוק הנשק, מעידים על כך שההסכם אינו מפסיק את הסכסוך – אלא נותן לו צורה שונה, שקטה יותר.

במקביל, מתמקדת התוכנית בהתייחסות לרצועת עזה כאל ישות נפרדת שניתן לנהל אותה דרך מנגנון מקומי, הרחק מכל ייצוג לאומי כולל. משמעות הדבר היא עיגון הפיצול הפוליטי מהגדה, והעמקת ההפרדה הגיאוגרפית והדמוגרפית – ללא כל מסגרת משא ומתן או אפילו הצהרה מילולית על הקמת מדינה פלסטינית. בהקשר הזה, כל תפקיד לרשות הפלסטינית הופך לתפקיד מנהלי התלוי בהישרדות – לא בייצוג. הפגישה האחרונה בין חוסיין א-שייח', סגן ראש הרשות, לבין ראש ממשלת בריטניה לשעבר טוני בלייר, וההצהרות שלאחריה, משקפות נכונות מצד חלק מהמעגלים הפלסטיניים להתייחס למצב החדש כהזדמנות להבטיח הישרדות מוסדית – לא לקדם זכויות פוליטיות.

הפרספקטיבה הישראלית עולה בקנה אחד עם המסלול הזה. הסיסמה המפורסמת של נתניהו – "לא חמאסטן ולא פתאחסטן" – הופכת מתעמולה לתוכנית פעולה: אין הכרה בשום ישות פלסטינית, ואין כוונה להתייחס לעזה והגדה כיחידה פוליטית אחת. הסיפוח בגדה נמשך הלכה למעשה, גם אם לא הוכרז רשמית – כדי לא להביך את המתערבים. עזה נדחפת לעבר ניהול מבודד, שדומה יותר לרשות שירותים תחת פיקוח ביטחוני. התוצאה הצפויה היא הגדרה מחודשת של הפלסטינים כ" אוכלוסייה" ולא כעם בעל סוגיה פוליטית.

בתוך כך, מדינות אירופה ניצבות בפני פרדוקס מסובך. צרפת מנסה לקדם הכרה בינלאומית במדינה פלסטינית, ונשיאת הנציבות האירופית דורשת מושב בשולחן ניהול עזה. אך כל נוכחות אירופית תותנה מראש, ולא תגיע במסגרת שותפות פוליטית אמיתית או חזון עצמאי. השאלה איננה האם אירופה תביע הסתייגות, אלא: מהו המחיר שתידרש לשלם כדי להשתתף? והאם ביכולתה בכלל לכפות מסלול שונה מזה שמובילה וושינגטון בתמיכת תל אביב?

הניסיון הפלסטיני מלמד כי שלב "הפסקת האש" נושא עמו את ההפסדים הכבדים ביותר. הרגיעה איננה שימור הישגים – אלא הזדמנות להמשיך במדיניות על הקרקע באמצעים שאינם זוכים לחשיפה תקשורתית. מה שקורה היום אינו מצביע על הסדר סופי – אלא על ניהול המצב בשטח באמצעות כלים מגוונים: ביטחוניים, מנהליים, אזוריים ובינלאומיים – שכולם נמנעים מלהכיר בזכויות פוליטיות פלסטיניות.

הסכנה במסלול זה היא שהוא מוצג כפתרון הכרחי לסיום הלחימה, בעוד שבפועל הוא מהווה שחזור של הסכסוך באמצעים אחרים. אין פירוק נשק ללא שליטה בשטח, ואין ממשל אזרחי ללא ייצוג אמיתי – לצד מכשולים המונעים נורמליזציה. מה שמתרחש אינו "שלום" במובן המדיני, אלא ארגון מחדש של סביבת הסכסוך באופן המאפשר את המשכו בעלות נמוכה יותר עבור ישראל ועם פוטנציאל שיווק טוב יותר בזירה הבינלאומית.

ההסתמכות על זמן או סיסמאות אידאולוגיות כבר אינה מספקת. התמונה הנוכחית נועדה לעבור ממלחמה לניהול מצב פוסט-מלחמתי – ללא הכרה בזכויות, מדינה או ייצוג. לפיכך, ניתן לומר כי ההסכם הנוכחי הוא שברירי, ונושא בתוכו את זרעי פירוקו בעתיד – אם לא יגובש במסגרתו מסלול רציני להקמת מדינה פלסטינית ולבלימת המשך מדיניות ההשמדה של ישראל, על שלל צורותיה.