טראמפ באו"ם: נאום של דרישות ותנאים

נאום נשיא ארה״ב דונלד טראמפ באספה הכללית של האו״ם חושף בצורה ברורה את אופייה של גישת ממשלו לעולם בתקופת כהונתו השנייה. במקום להציע חזון מגובש לשיתוף פעולה בינלאומי, הנאום היה רצף של פקודות ישירות, משפטים חדים והודעות שהביעו נטייה לאומית עוינת, שהפכו את האו״ם לפודיום להטלת הוראות — כפי שהוא ראה — ולא לבניית הבנות כפי שראוי.

מיד מתחילתו נשא הנאום טון קרוב יותר לדברי תעמולה פנימיים מאשר לדובר של “מעצמה” בזירה הבינלאומית. בענייני הגירה, שינוי אקלים ואנרגיה — טראמפ לא ניסה לבסס מסגרת שיתוף פעולה או להציע פתרונות משותפים, אלא פנה בצורה גלויה למדינות לסגור את גבולותיהן, להתעלם מנושא האקלים ולהפסיק לקנות נפט מרוסיה. השפה הזו לא השאירה מקום לפרשנות: ארצות הברית דורשת מהאחרים לציית לה, ללא דיון.

הפרדוקס הוא שטראמפ לא הסתפק בהצגת עמדות פוליטיות מעוררות מחלוקת, אלא השתמש בביטויים קשים כמו “חלק מהמדינות יילכו לגיהינום”, והציג מספרים ומידע שנויים במחלוקת באמינותם — מה שמעיד על רשלנות ברורה בהתמודדות עם סוגיות רגישות. גם דבריו על כך ש”ארצות הברית היא המדינה החמה ביותר בעולם” נראו מנותקים מהקשר השיח האקלימי, והעלו שאלות בנוגע לרצינות הגישה.

מנגד, הנאום לא היה נטול ניסיונות עקרים להציג את ארצות הברית כמובילה בינלאומית, כאשר הוא קרא ליזמה להגבלת נשק ביולוגי. אבל הרמז הזה נראה עלוב בתוך נאום ששלט בו גישה של בידוד וזלזול בפעולה רב-צדדית. מרבית הנאום הוקדש לביקורת על ביצועה של האו״ם, האשמתה בחוסר אונים ובהסתפקות בדיונים חסרי השפעה. למרות שביקורת זו עשויה למצוא מאזינים בקרב חלק מהצופים, הפרדוקס הוא שוושינגטון עצמה שותפה לעתים רבות להחלשת הארגון — דרך עצירת מימון, יציאה ממנו או כפיית עמדות, במיוחד במהלך המלחמה הישראלית בעזה והמלחמה המערבית–רוסית באוקראינה.

התייחסויות בינלאומיות לנאום לא היו מפתיעות. דיפלומטים רבים תיארו את הנאום כבלתי פורה, ואף מסוכן במובנים מסוימים, שכן הוא הדגים זלזול במאמצי בעלי בריתה של וושינגטון עצמה. מדינות אירופה, למשל, מצאו את עצמן מואשמות בהזנחה במאבק מול רוסיה, בעוד שהן הטילו סנקציות קשות על מוסקבה והפחיתו את תלותן באנרגיה הרוסית. הנאום הבהיר שממשל ארה״ב רואה רק את הסיפור שלו — ותמיד דורש יותר, אפילו מבעלי בריתו, מבלי לקחת בחשבון את מצבן הפנימי והשפעות ההחלטות עליהם.

הנאום חיזק את התדמית של וושינגטון ככוח שאינו שואף להנהגה משותפת, אלא לנשל שליטה. הלוגיקה של טראמפ לא התבססה על שכנוע או על שותפות, אלא על כפיית תנאים: מי שייקבל את הגישה האמריקאית — ברוך הבא; מי שיסרב — הוא מופנה כתכונה של חולשה או בגידה. במובן זה, הנאום לא היה רק עמדה פוליטית, אלא تجسيد לאידיאולוגיה השואפת לערעור יסודות הסדר הבינלאומי שנבנה אחרי מלחמת העולם השנייה.

המסר שרבים מהנוכחים קיבלו לא היה על חזון לעתיד העולם — אלא דאגה גוברת שימיה הקרובים עשויים להביא עוד חוסר יציבות ביחסי ארה״ב עם העולם. כאשר נשיא ארה״ב מתייחס לאו״ם כזירת בחירות, מציג את הישגיו הפנימיים כדברי “נאום מדינת האיחוד”, זה משקף מיקוד בקהל הביתי יותר מאשר ניסיון לתקשר עם שותפים בינלאומיים.

מה שמתברר כאן הוא שהממשל האמריקאי מחדש שיח המבוסס על בידוד — אך בנוסח התקפי, לא הגנתי. וושינגטון שואפת להכתיב לאחרים איך לפעול, מבלי להתחייב בעצמה לחוקי הרב-צדדיות. הפרדוקס הזה מסביר את הדאגה שרבים מהנציגים הבינלאומיים הביעו בעקבות הנאום.

ניתן לתאר את נאום טראמפ באו״ם כמנבא דרך פוליטית המערערת את האמון בהנהגה האמריקאית, ומקצינה את הרגישות של המערכת הבינלאומית. זו הייתה הזדמנות אבודה להראות שוושינגטון יכולה לעצב ראייה מאוחדת — והיא הפכה במקום לכך ליומרה אישית שנשאה עימה נימה של איום לעג יותר מאשר קריאה לשיתוף פעולה. עבור מדינות העולם האחרות, ייתכן שאין ברירה אלא להסתגל לגישה הזו — אך המחיר יהיה נסיגה משמעותית ביכולת של הקהילה הבינלאומית להתמודד עם משבריה המשותפים.