הנשק... האם הוא עדיין מסוגל להגן על לבנון?

על רקע האיומים הגוברים מצד ישראל, ובצל המשברים של המדינה הלבנונית ואי יכולתה לאכוף הגנה כוללת, עולה שאלה מרכזית שמקדמות אותה כלי תקשורת עוינים להתנגדות הקשורים לשגרירויות ארה"ב וסעודיה בביירות: האם יכולה ההתנגדות המזוינת כיום להגן על לבנון, במיוחד לאחר קרב "אולי אל־באס"?

התשובה ההגיונית והמוכחת, בהסתמך על ניסיונות העבר, המציאות הנוכחית, היכולות הצבאיות הקיימות והעדויות העממיות והמשפטיות, מבהירה ללא ספק שההתנגדות עדיין מסוגלת להגן על לבנון ולמנוע את פלישתה מצד ישראל. היא מהווה שסתום הביטחון והערובה המרכזית לביטחון לבנון ועצמאותה. אבל איך?

ראשית: הניסיון ההיסטורי כהוכחה מציאותית

• מבצע "ענבי זעם" 1996: הנשק כפה על ישראל את "הבנות אפריל" שהבטיחו את הגנת האזרחים, והביאו ליציבות בדרום ולשגשוג כלכלי בתקופת ממשלת רפיק אל־חרירי.

• הנסיגה בשנת 2000: לאחר 22 שנות כיבוש, לא ההחלטות הבינלאומיות, לא הדיפלומטיה ולא ידידיה של לבנון שחררו ולו שעל אחד – אלא הנשק הוא שהביא את השחרור ללא תנאי, וצבא ישראל יצא מושפל והותיר את משתפי הפעולה מאנשי צד"ל מאחור.

• מלחמת יולי 2006: צבא ישראל ביקש למחוץ את ההתנגדות ולהחריב את לבנון, אך הנשק הוא שהגן עליה, סיכל את מטרותיו ועיגן משוואת הרתעה הדדית.

אירועים אלה אינם זיכרון בלבד, אלא ראיות מעשיות: אלמלא הנשק – דרום לבנון לא היה נשאר משוחרר, וישראל לא הייתה נבלמת מלחזור על פלישת 1982.

שנית: שחזור היכולת והרתעה הדדית

ישראל הורגלה להיות מרתיעה ולא מורתעת. היום היא מודה שכל מתקפה רחבה על לבנון תיענה באלפי טילים לעומקה האסטרטגי. הצהרות בכירים ישראליים מגלות כי יכולותיו הרקטיות של חזבאללה עדיין חלק מחישובי הביטחון הלאומי של ישראל, וכי ההתנגדות מחזיקה בידה כ־40% מהארסנל הרקטי שלה – כ־45 אלף רקטות, לפי מכון "אלמה" הישראלי. הלחצים האמריקאיים על לבנון אינם אלא משום שהנשק הזה נותר פעיל, משפיע ומדאיג.

לכן, על אף התקיפות הישראליות שנועדו לקבע מציאות מסוימת, ישראל אינה מעזה לבצע פלישה רחבה ללבנון, למרות עליונותה האווירית והטכנולוגית. היא כבולה במשוואת הרתעה הדדית. אחרת – מדוע אינה פולשת לדרום עד ביירות כפי שעשתה ב־1982? עובדה זו כשלעצמה מוכיחה שההתנגדות מהווה כיום כוח הרתעה מגן אמיתי.

שלישית: המציאות המבצעית הנוכחית

למרות המלחמה בסוריה ומעורבות המפלגה נגד קבוצות טרור שאיימו ועדיין מאיימות על לבנון, ולמרות הקרב הקשה של "אולי אל־באס" – ההתנגדות לא איבדה את יכולותיה הבסיסיות ולא את מוכנותה, אלא פיתחה את ארסנלה כמותית ואיכותית, עד שהפכה ליותר מסוגלת מאשר ב־2006 להדוף כל תוקפנות. היא הפיקה לקחים מהמלחמה של ספטמבר 2024. ישראל עצמה מודה שחזבאללה צבר ניסיון קרבי חדש, ושעימות עמו "יקר ובלתי צפוי", במיוחד לאחר ש־66 ימי לחימה קרקעית בדרום – עם 75 אלף חיילים וקצינים, כוח אווירי אדיר ותמיכה אמריקאית – לא הניבו אלא התקדמות של מאות מטרים בלבד בקו הקדמי.

הוכחה מעשית: מאז הפסקת האש, ישראל, לאחר סדרת חיסולים של מפקדים בהתנגדות, נמנעה מהרחבת הקרב – מתוך הכרה שיכולות ההתנגדות עלולות להפוך את המלחמה לאסון בעורף הישראלי. דוגמה לכך – "יום ראשון השחור", יומיים לפני ההסכמה הישראלית על הפסקת אש, כשחזבאללה ירה לעומק תל אביב ומשרד הביטחון הישראלי 360 רקטות וכטב"מים תוקפים.

רביעית: שיקום הפיקוד והשליטה

הפגיעה שהתרחשה במערך הפיקוד של ההתנגדות במהלך המלחמה האחרונה שוקמה על ידי מינוי מפקדים חדשים ומנוסים מהדור השני במפלגה – אמיצים, נבונים ובעלי ניסיון. שמותיהם וזהותם נותרו חסויים עד כדי כך שגם רוב הדרג הפוליטי במפלגה אינו מכירם. הדבר הפך את ישראל לעיוורת ולא מסוגלת להגיע אליהם, חרף ניסיונותיה במשך שמונת החודשים האחרונים מאז הפסקת האש.

חמישית: המלחמה האחרונה אינה המדד הבלעדי

ההתנגדות השיגה הרתעה והגנה ללבנון מאז שנת 2000 ועד 2024. העובדה שישראל, בעזרת ארה"ב, הצליחה להתנקש במספר מפקדיה אינה פירושה שהיא מסוגלת לשלוט בלבנון. כשם שבעבר המכשול המרכזי של ההתנגדות היה טנק המרכבה, "גאוות התעשייה הישראלית", וההתנגדות הצליחה לשבור את מיתוסו – כך גם כיום היא מסוגלת להתמודד עם פרצות טכנולוגיות חדשות. היא עוסקת בכך בפועל, תוך חשאיות מוחלטת.

הקריטריון במלחמות הוא שליטה בשטח – לא עליונות אווירית בלבד. ההתנגדות שלטה במערכה במשך 66 יום, וישראל נכשלה להתקדם אף לא לכפרי הגבול – לא לח'יאם, לא לעיתא א־שעב ולא לשמע.

שישית: התמיכה העממית ולגיטימיות ההתנגדות

סקר שנערך לאחרונה הראה כי 58% מהלבנונים מתנגדים לפירוק הנשק ללא אסטרטגיה הגנתית חלופית; 72% טוענים כי הצבא אינו מסוגל להרתיע את ישראל; ו־76% סבורים שהדיפלומטיה חסרת אונים בהגנת לבנון.

נתונים אלה חוצי עדות, ומעידים כי בחירת ההתנגדות אינה בחירת מפלגה או עדה – אלא רוב עממי הרואה בנשק כוח הגנה שאין לו תחליף. זאת במיוחד לנוכח הסכנות מישראל המדברת על מימוש "החלום התלמודי – ישראל הגדולה".

שביעית: חולשת המדינה והצבא מכתיבה את הצורך בהתנגדות

לצבא הלבנוני אין די ציוד, והוא תלוי בסיוע אמריקאי – ארה"ב היא התומכת המרכזית בישראל. כגוף ממלכתי, הוא כפוף להחלטות הממשלה, שנכנעה ללחצים אמריקאיים וסעודיים ולא קיבלה כל ערבויות ממשיות. כיצד אם כן ניתן לצפות ממנו לכפות משוואת הרתעה? לעומתו, ההתנגדות מחזיקה בהחלטה עצמאית, ברצון לוחמני ובנשק שהוכיח את יעילותו.

הוכחה לוגית: אם טוענים המתנגדים שהנשק אינו מסוגל עוד להגן על לבנון מול ישראל ולכן יש לפרקו – עולה השאלה: מדוע לא יפורק גם נשק הצבא הלבנוני, שאף הוא אינו מגן על לבנון? ברור שכל אדם בר־דעת יתנגד לכך. כשם שהצבא אינו יכול למסור את נשקו, כך גם ההתנגדות – מול ישראל – אינה יכולה למסור את נשקה. מסירת נשק בעיצומה של מלחמה ובזמן שישראל נוכחת – היא בגידה חמורה.

שמינית: הדיפלומטיה אינה מספיקה

הניסיון הלבנוני והערבי הוכיח שהחלטות בינלאומיות אינן מיושמות אלא בכפיית כוח. לא החלטה 425, לא החלטה 1701 ולא הסכמי שביתת הנשק הגנו על לבנון. מה שאילץ את ישראל לסגת או להפסיק מתקפה תמיד היה הלחץ הצבאי של ההתנגדות. דיפלומטיה ללא כוח תומך בשטח נותרת דיו על נייר.

תשיעית: הלגיטימיות המשפטית הבינלאומית

המשפט הבינלאומי עצמו מקנה לעמים זכות להתנגד לישראל בכל האמצעים, לרבות מאבק מזוין. המשך כיבוש חוות שבעא, הר שׂכר שׁוּבא, חמש הנקודות, והפגיעות היומיומיות באוויר וביבשה – כל אלה מעניקים להתנגדות כיסוי חוקי המצדיק את המשך נשקה.

לסיכום – בעובדות ובהוכחות:

• ההיסטוריה הוכיחה שהנשק שחרר והרתיע.

• המציאות מוכיחה שישראל מורתעת.

• רוב העם הלבנוני תומך בהמשך קיומו של הנשק.

• המדינה חלשה, והדיפלומטיה נכשלה.

• הצבא חסר חימוש ותלוי בהחלטה פוליטית שאינה קיימת.

• המשפט הבינלאומי מתיר את ההתנגדות.

• החשוב מכל: ההתנגדות שיקמה את כוחה הצבאי, הקימה הנהגה צבאית חדשה ומנוסה, פיתחה טקטיקות צבאיות ואסטרטגיות, והיא ממתינה לרגע ההכרעה.

מכאן שהטענה שההתנגדות מסוגלת להגן על לבנון אינה סיסמה רגשית אלא מסקנה מבוססת עובדות. הנשק היום אינו נטל על לבנון – אלא מגן על קיומה וריבונותה. כל דיון רציני על עתידה של לבנון חייב להתחיל בעובדה זו: ההתנגדות היא הכרח לאומי שאין לו תחליף במציאות הנוכחית.