שיחות איסטנבול: בין אש המלחמה לצל המשא ומתן

המלחמה הרוסית-אוקראינית (2022–2025) מהווה נקודת מפנה גיאופוליטית וביטחונית מרכזית בזירה הבינלאומית, שבה מצטלבים אינטרסים אסטרטגיים וכוחות על במאבק ממושך. המלחמה החלה בפלישה רוסית רחבת היקף בפברואר 2022, במטרה מוצהרת של פירוז אוקראינה והגנה על אזורים בעלי מוצא רוסי, אך שורשיה נעוצים בחששות מוסקבה מהתרחבות נאט"ו מזרחה, במיוחד בקרבת גבולותיה עם אוקראינה, כאתגר ישיר לאיזון הגיאופוליטי האזורי.

מנגד, ניצלו ארצות הברית ונאט"ו את העימות כהזדמנות אסטרטגית להחלשת רוסיה, באמצעות תמיכה צבאית ומודיעינית באוקראינה, לצד סנקציות כלכליות מקיפות שיצרו חזית כלכלית נפרדת.

אף שאוקראינה ניצבת במרכז הסכסוך ונפגעת ממנו ישירות, היא מתמודדת עם מציאות סבוכה של תלות בתמיכה מערבית מול קורבנות אנושיים אדירים, מה שמעורר שאלות באשר לגבולות התמיכה ומטרותיה האמיתיות. בשנים 2024–2025 נערכו מספר ניסיונות להרגעה ולמו"מ, שהבולטים שבהם היו שיחות ריאד, שמהן הושמטו הצדדים האוקראיניים והאירופיים – עובדה שהבליטה את המורכבות של אינטרסים גלובליים בתהליך השלום, שבו הפכה הדיפלומטיה לזירה חדשה למאבקי כוח, ולא לכלי להשגת פתרון כולל.

בהקשר זה, "הסכם המינרלים הנדירים" שנחתם בין אוקראינה לארה"ב באפריל 2025 מהווה דוגמה ברורה למעבר מהמאבק הצבאי למאבק שליטה כלכלית, וממחיש ניסיון אמריקאי לבסס השפעה ארוכת טווח דרך משאבי הטבע האסטרטגיים של אוקראינה – מה שמצביע על כך שהמלחמה נסובה לא רק סביב טריטוריה וריבונות, אלא גם סביב שליטה כלכלית והגמוניה. היעדר ערבויות ביטחוניות ברורות בהסכם מעורר ביקורת פנימית חריפה באוקראינה, בשל האיום האפשרי על ריבונותה.

ההתפתחויות האחרונות, כולל שיחות השלום באיסטנבול, מדגישות את ניסיונם של הצדדים למצוא מוצא פוליטי למציאות של חוסר אמון מוחלט, כאשר הפערים בין עמדות הצדדים נותרו קיצוניים: אוקראינה דורשת שיקום ריבונות מלאה, בעוד שרוסיה מסרבת לוותר על הישגיה בשטח. חוסר האמון והלחצים הבינלאומיים הסותרים ממשיכים להיות מהמכשולים המרכזיים לשלום בר קיימא, כאשר האינטרסים הגדולים שזורים ברגשות נקם והרס – מה שמטיל על הקהילה הבינלאומית אחריות ליצור מנגנוני ביטחון ודיפלומטיה אפקטיביים.

לפיכך, המלחמה בין רוסיה לאוקראינה משקפת עימות רב-ממדי – צבאי, כלכלי ופוליטי – שבו אוקראינה משמשת מוקד להתנגשות אינטרסים בינלאומיים, בעיצומו של עיצוב מחדש של הסדר העולמי על פי מאזן כוחות חדש ולא יציב.

הסכם המינרלים בין אוקראינה לארה"ב אינו רק עסקה כלכלית, אלא מהלך אסטרטגי במסגרת עיצוב אוקראינה כ"מדינה לאחר קונפליקט", הנתונה לתנאים מערביים. ההסכם מעניק לוושינגטון השפעה ארוכת טווח על משאבי אוקראינה והטבות כלכליות עצומות תחת מסגרת השיקום, לצד תפקיד מרכזי בעיצוב עתידה הפוליטי והכלכלי של אוקראינה.

עם זאת, אוקראינה אינה מקבלת ערובות ביטחוניות מחייבות, מה שהופך את ההסכם למעין "הגמוניה מוסווית" ולא לשותפות שוויונית. האתגרים של אוקראינה ורוסיה אינם נובעים רק משדה הקרב, אלא מהסביבה הפוליטית והכלכלית הרחבה המקיפה את הסכסוך.

שיחות איסטנבול
בהקשר זה נערכו השבוע שיחות שלום בטורקיה, עליהן הסכים נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי, שקרא לעמיתו הרוסי ולדימיר פוטין להיפגש פנים אל פנים. אולם פוטין סירב להגיע ומינה את עוזרו ולדימיר מדינסקי לעמוד בראש המשלחת הרוסית, שכללה סגני שרים ועוזרים בדרג נמוך, ללא נוכחות של בכירים כמו שר החוץ סרגיי לברוב.

זלנסקי, כך לפי העיתון האוקראיני "קייב אינדיפנדנט", טען כי מוסקבה שלחה "משלחת סמלית", בעוד גורמים מערביים ראו בהיעדר הבכירים סימן לכך שהקרמלין אינו רציני לגבי השגת שלום אמיתי.

למרות נסיעתו של זלנסקי לאלבניה להשתתף בפסגה מדינית, משלחת אוקראינית שכללה את ראש לשכת הנשיאות אנדריי ירמאק, שר החוץ אנדריי סיביה והשר רוסטם אומיירוב המשיכה את השיחות באיסטנבול. המשלחת קיימה גם פגישות עם גורמים אמריקאים, בהם שר החוץ מרקו רוביו, מוקדם יותר באותו יום.

קייב ובעלות בריתה קראו למוסקבה להפסקת אש בלתי מותנית החל מה-12 במאי, כנקודת פתיחה לתהליך שלום – קריאה שרוסיה התעלמה ממנה. אוקראינה קיוותה לדון בהפוגה אפשרית, אך מוסקבה טענה כי מדובר בהמשך ישיר לשיחות שנערכו בשנת 2022, תוך הדגשת הצורך לדון ב"שורשי הסכסוך", כהגדרתה.

שר ההגנה האוקראיני רוסטם אומיירוב, שעמד בראש המשלחת האוקראינית, הודיע כי רוסיה ואוקראינה הגיעו להסכם להחלפת שבויי מלחמה על בסיס "1000 תמורת 1000".

זלנסקי מנסה להקדים כל יוזמה חיצונית שעלולה לעקוף את קייב – כפי שקרה בשיחות ריאד – באמצעות כינוס הצדדים בשטח נייטרלי ביוזמה אוקראינית. מנגד, רוסיה מנצלת את פתיחותה הטקטית באיסטנבול כדי להקל על בידודה הבינלאומי ואולי אף כדי לגרום לפיצול במחנה המערבי בין אלו המבקשים לסיים את המלחמה לבין אלו הרוצים להמשיך בלחץ.

העמדה האמריקאית נותרה זהירה וסותרת. דונלד טראמפ הביע פסימיות באשר לתוצאות השיחות, אך הביע נכונות להשתתף בהן "אם זה יהיה מועיל". עמדה זו משקפת את מדיניות החוץ המסורתית של טראמפ, המתמקדת בצמצום התחייבויות צבאיות, תוך הפעלת איומים כלכליים (כגון סנקציות) ונכונות לתמרון דיפלומטי כאשר הדבר משרת את האינטרסים הישירים של ארה"ב.

חוסר האמון: לב המכשול לשלום
למרות שחלפו למעלה משלוש שנים מאז פרוץ המלחמה, ממשיך חוסר האמון העמוק בין רוסיה לאוקראינה להיות המכשול המרכזי בפני השגת הסכם שלום בר קיימא. הפער הזה מתבטא בעמדות הנוקשות של שני הצדדים: אוקראינה מתעקשת על שיקום שלמותה הטריטוריאלית כפי שהוכרה בינלאומית, כולל חצי האי קרים ודונבאס, ורואה בכל הסדר שלא כולל נסיגה רוסית מלאה כבגידה לאומית. מנגד, רוסיה רואה בחלק מהאזורים שנכבשו חלק מריבונותה, לאחר שארגנה בהם "משאלי עם", ומתייחסת אליהם כאל מציאות גיאופוליטית חדשה. כמו כן, היא דורשת נייטרליות אוקראינית וצמצום השפעת נאט"ו כתנאי קיומי לביטחונה הלאומי.

הקהילה הבינלאומית – ובמיוחד המדינות המערביות – מגבירה את לחציה על שני הצדדים לסיים את הסכסוך, אך הלחצים הללו אינם עקביים או ניטרליים, ומשקפים אינטרסים מורכבים. ארה"ב, למשל, שואפת לשחוק את רוסיה מבלי להיגרר למלחמה ישירה, אך בו בזמן מתמודדת עם לחצים פנימיים לצמצום ההוצאה על המלחמה לקראת הבחירות הקרובות. האיחוד האירופי סובל ממשברים כלכליים כבדים (משבר אנרגיה, אינפלציה, עומס פליטים) ומתקשה לתמוך בהסדר שלא יכלול שמירה על ריבונות אוקראינה, אך גם חושש ממלחמה מתמשכת ללא פתרון.

ובזמן שהקהילה הבינלאומית קוראת למו"מ, היא ממשיכה לספק נשק ותמיכה כלכלית לאחד הצדדים – מה שמפחית את הסיכוי לפיוס אמיתי ומחזק את הדינמיקה של עימות מתמשך.

שיקום אוקראינה: בן ערובה של מלחמה ושלום
אחד האתגרים המרכזיים הצפויים לעתיד הוא סוגיית שיקום אוקראינה – נושא בעל חשיבות עצומה בעל ממדים אסטרטגיים, כלכליים וריבוניים.

המערב ממלא תפקיד מרכזי בהתייחסות לאוקראינה כזירת השקעה. כך למשל נחתם "הסכם המינרלים" בין אוקראינה לארצות הברית, הכולל הקמת קרן משותפת מהכנסות על משאבים טבעיים. אך המימון המובטח מותנה לרוב, ולעיתים קרובות משרת את האינטרסים של תאגידים מערביים יותר מאשר את צורכי העם האוקראיני. בהקשר זה, רבים באוקראינה רואים בתהליך השיקום כלי לשליטה כלכלית מערבית ארוכת טווח. נושא השיקום נותר תלוי בהצלחת התהליך הפוליטי המתמשך באיסטנבול.

ניתן לסכם את המצב העכשווי בשלוש פרדוקסים עיקריים:
– אין שלום אפשרי ללא אמון – אך אמון לא יכול להיבנות כל עוד נמשכת המלחמה.
– העולם שואף לסיום המלחמה – אך האינטרסים המפוצלים שלו מונעים פתרון אמיתי.
– אוקראינה זקוקה לשיקום – אך מאוימת מלהפוך לשוק פתוח נטול ריבונות.