מוחמד אלדייף: האיש שישראל מחפשת

"אדם בעין אחת ומסתובב בכיסא גלגלים הפך לאגדה, אפילו לאייקון. את שמו קוראים על ידי ירושלמים והוא תופס אולפני ניתוח בתקשורת המסורתית והמודרנית. כולם, ירושלמים, עזתים וישראלים, החליטו שהוא האיש היחיד שמחליט על שלום ומלחמה בישראל". במילים אלה תיאר עיתון "ידיעות אחרונות" את הרמטכ"ל של הזרוע הצבאית של חמאס, גדודי עז א-דין אל-קסאם, "מוחמד אל-דיף", המכונה " אבו חאלד".

במשך עשרות שנים הישות הישראילית לא הצליחה להגיע לדמות שמערכת הביטחון הישראלית תיארה כ"חתול עם שבעה חיים", ועד לימים האחרונים של קרב "סייף אלקודס", הצהרותיהם של מנהיגי ישראל לא. להפסיק לאיים ולאיים בחיסול האורח, אבל כל זה התנדף עם ההכרזה על הפסקת אש, כפי שקורה בכל האיומים הישראליים שרדפו את האיש משנות התשעים ועד היום.

מוחמד אלדייף בעיני הישראלים

מילותיו המועטות של האורח ותמונותיו הכמעט לא קיימות העסיקו את דעת הקהל הישראלית, בעיקר מומחים ואנליסטים צבאיים ופוליטיים, עד כדי כך שהתקשורת הישראלית החלה להקדיש זמן מהתוכניות שלהם או מהעמודים מהעיתונים שלהם לניתוח אישיותו, מה שהתייש את ישות כיבוש.

עיתונאי "ידיעות אחרונות" איתי אילנאי מתאר את האורח כ"אדם שמדבר מעט מאוד, שחי מתחת לאדמה כבר 30 שנה, שלא ממהר להגיח מעליה, אדם עם עין אחת ומשותק לחלוטין, אבל שכלו נקי מאוד. ועדיין עובד."

 באשר למומחה השב"כ, מיכאל מלצן, חוקר במכון למדיניות ואסטרטגיה שעוקב אחרי האורח כבר יותר מ-30 שנה, הוא אומר, "כשמתרחש איום, אנחנו חושבים שהערבים מתבדחים, אבל האורח עושה זאת. לא יודע להתבדח", והוסיף, "למרות כל החולשות הפיזיולוגיות שלו, האיש עובד, ואינו ברמה של בובה שעומדת על השולחן ומכובדת על ידי כולם, והמוח שלו ממשיך לייצר עוד ועוד רעיונות על עבודה ויצירתיות במימד הצבאי", תוך שהוא מציין כי "כל הזמן הוא היה חוליה מקשרת בין ההנהגה הפוליטית לזרוע הצבאית. מוחמד אלדייף הוא הרמטכ"ל של חמאס ודמות אישית". הם מקשיבים לדברים. 

הרשויות הישראליות מצדיקות את אי השגת האורח במה שאמר קצין השב"כ האחראי על המרדף אחריו ברצועת עזה: "הוא היה צנוע מאוד, והיה לו יכולת עצמית גבוהה כתוצאה מההבנה שלו את עצמו, הכל. מה שדחף אותו למחבוא, מה שהקשה על השב"כ להגיע אליו". באשר לבכיר לשעבר בשירות הביטחון הכללי, שהקדיש שעות ארוכות לעבודה על תיק האורחים, הוא מאשר את נוכחות רוחו של האורח בכל המבצעים הצבאיים של ההתנגדות. "הוא תמיד היה אדם שבצלו אנחנו הרגיש ליווי את הפעילות הצבאית של חמאס, מתן הנחיות וקביעת הנחיות".

החוקר במכון למחקרי ביטחון לאומי, יוחנן צורף, מצטרף למספר המומחים הישראלים שנדהמים מגדולתו של האורח, ומהישרדותו מניסיונות ההתנקשות שמתכננים הישות הכובשת. הוא מסביר, "אדם עם אלף נפשות הבהירו לאויביו שהם לא החזקים בעולם, שכן שני טילים התפוצצו בו". אש גיהנום, אבל הוא קם מהחול כמו עוף החול, ניקה את הלכלוך מבגדיו והמשיך בדרכו. ."

דמותו של מוחמד אלדייף

-בהתבסס על הניתוחים של התקשורת הישראלית, המומחים והאנליסטים הצבאיים, נוכל להסיק מכלול של מאפיינים המסכמים את דמותו של מוחמד אלדייף:

- הוא חושב רק על הלחימה בישות הישראלית. לפי שדרן ערוץ 10 הישראלי, "עלינו לדעת שלמוחמד אלדייף לוקח זמן בין קרב אחד למשנהו כדי להכין קרב".

- הוא נהנה מסגפנות ואינו מנצל את מעמדו כדי להשיג שאיפות פוליטיות. למרות שהוא נהנה מכוח אמיתי, מומחה השב"כ מיכאל מילזין סבור כי האורח "לא אוהב, לא רוצה, לא מרים את עיניו ולא הרים את עיניו עיניים בכל שלב להנהגת התנועה".

-הוא נחוש בהקפדה על החוקים, שהם הדבר החשוב ביותר במוסד הצבאי. דובר פלסטיני אישר כי אל-דאיף "שומר על ההמשך של התחום הצבאי כאילו זה רכושו הפרטי, ובניגוד לרבים אחרים, הוא לא מעורב מדי בעניינים פוליטיים. בכלל, הוא שומר על עצמו."

- הוא מגשים את המטרה הפלסטינית וחי עבורה. עיתון ידיעות אחרונות דיווח על פלסטיני שחי איתו בתחילת חייו: "היה אדם פשוט, אבל היה לו הרבה חכמת רחוב. הוא היה דתי, אבל לא מקיף. הוא לא היה כזה." הוא נושא ביגוד דתי מחמיר. מובן שהוא האמין ברגשות הלאומיים הפלסטיניים.

- אישיות מאוזנת בכל הרמות, מבוססת על עיקר ה"תקיפות לעומת קופרים וחמלה בתוכם". הפלסטיני הוסיף בעיתון ידיעות אחרונות, "הוא כנה מאוד, אמיץ מאוד, וחי עם תחושת מטרה עמוקה, ואף שאין לו תקווה לחיות חיים רגילים, הוא אדם עם לב טוב." ללא קשר לרצינות הקשרים של הישראלים איתו."

הכיבוש אינו מסוגל להתמודד עם נושאים הקשורים לאורח בשל נוכחותו המסתורית. שירות הביטחון הכללי, הקהילה המודיעינית ונשיאים קודמים מתמקדים רק בניסיונות להתנקות ממנו. לפי מקורות ישראלים, הוא האדם הנמטר ביותר לשד"י. למרות ששירת בשירותי המודיעין למעלה מחמישים שנה ונעלם מעין הציבור, הוא שומר על קשר קבוע עם האנשים. הישות הכובשת חו- לאחר השיחה ההיא נתניהו העז והכריז על תחילת התוקפנות נגד רצועת עזה, לאורח לא נותר אלא לירות את סדרת הטילים הראשונה לעבר ירושלים ותל אל-רבי' (או מה שנקרא ת"א), וכן התחילה מלחמה מסוג חדש בה האורח קבע משוואות חדשות. הוא היה אחד מהאנשים הוא נותן את הפסקת האש וקובע את העיתוי, והוא זה שמחליט מה מתנחלי תל אביב (תל אביב לפי הישראלי שם) יעשה, ולכן הקרב עבר מעזה לישות הישראלית. "בהוראת הרמטכ"ל, אבו חאלד אלדייף, העוצר על תל אביב וסביבתה מוסר למשך שעתיים מהשעה". 10 עד 12 בלילה, ולאחר מכן חוזרים לעמוד על רגל אחת".

המשוואה השנייה שהאורח הזכיר היא שירושלים הפכה לסיסמה למלחמות חדשות, וכל ניסיון לאורגיה ישראלית במסגד אל-אקצא יפתח באש על הישות. המשוואה הזו נבחנה על ידי מזכ"ל חיזבאללה, סייד חסן נסראללה, כ"התפתחות היסטורית. זו החלטה היסטורית יוצאת דופן ואיכותית. המשוואה ש... עלינו להגיע אליה: ירושלים פירושה מלחמה אזורית".

הוא הפאזל, מיתוס הגבורה וההקרבה, האייקון. הישראלים יודעים היטב שליריב כמו מוחמד אל-דייף אין שאיפות חומריות או פוליטיות. יש לו מטרה אחת שבה מתמקדות תנועותיו ופעולותיו. מחבק את המטרה שלו, ומעל הכל, יש לו אישיות מאוזנת. ידוע שאיזון הוא תנאי למופת. עבור האדם האיקוני כל זה יהפוך אותו לכוח אינסופי