פוריין אפיירס: עתיד ישראל לאחר המלחמה

הסכסוכים הפנימיים בישראל עלו על פני השטח לאחר ה-7 באוקטובר, והקרע התרחב ככל שהמלחמה נמשכה, שהגיעה לעשרה חודשים. מבצע "מבול אל-אקצא" פגע ביציבות הפנימית הישראלית, וזרע את זרעי התפרקות המדינה
בהקשר זה, פרסמה המגזין "פוריין אפיירס" מאמר שכותרתו "קריסת ישראל". במאמר מתאר הכותב את עתידה האפל של ישראל ואת הפער בין העקרונות עליהם נוסדה המדינה לבין המציאות ההולכת ונעשית "ברוטלית", והכיוון בו צועדת המדינה הרחק מהליברליזם, דבר שידחוף את ישראל יותר ויותר לכיוון הבידוד הבינלאומי, ולהפיכתה ממדינה דמוקרטית למדינה רודנית, בעיקר עם שליטת הימין הקיצוני במנגנוני קבלת ההחלטות.

הטקסט:

בזמן הקמת ישראל, במאי 1948, דמיינו מייסדיה מדינה שמכבדת ערכים אנושיים ותומכת בחוק הבינלאומי. מגילת העצמאות, מסמך הייסוד של ישראל, התעקשה שהמדינה "תבטיח שוויון זכויות מלא חברתי ופוליטי לכל תושביה ללא הבדל דת, גזע או מין" ושהיא "תהיה נאמנה לעקרונות מגילת האומות המאוחדות". אך למן ההתחלה, חזון זה מעולם לא התגשם - ולאחר כמעט עשרים שנה מאז חתימת ההכרזה, הפלסטינים בישראל חיו תחת ממשל צבאי. החברה הישראלית מעולם לא הצליחה ליישב את הסתירה בין המשיכה העולמית של עקרונות ההכרזה לבין ההתעקשות להקים את ישראל כמדינה יהודית שנועדה להגן על העם היהודי.

לאורך עשרות שנים, חזרה סתירה מהותית זו וצצה שוב ושוב, יצרה סערות פוליטיות שעיצבו ועיצבו מחדש את החברה והפוליטיקה הישראלית - מבלי לפתור את הסתירה מעולם. אך כעת, המלחמה בעזה והמשבר המשפטי שקדם לה, הפכו את ההליכה בדרך זו לקשה מאי פעם, ודחפו את ישראל לנקודת שבירה.

המדינה צועדת יותר ויותר בנתיב בלתי ליברלי, אלים והרסני. אם לא תשנה את מסלולה, הערכים ההומניים עליהם נוסדה ייעלמו לחלוטין והיא תיכנס לעתיד קודר יותר, עתיד בו ערכים לא ליברליים יגדירו את המדינה והחברה. ישראל בדרך להפוך לרודנית יותר ויותר ביחסה לא רק כלפי הפלסטינים, אלא גם כלפי אזרחיה שלה. היא עלולה לאבד במהירות את ידידיה המעטים שנותרו לה ולהפוך למנודה. במצב כזה, כאשר היא מבודדת מהעולם, עלולה ישראל להישאב להפרעות פנימיות כאשר הקרעים המתרחבים מאיימים לפרק את המדינה עצמה. מצבה המסוכן של ישראל כיום הוא כזה שהתחזיות הקודרות הללו אינן רחוקות מהמציאות - אך הן אינן בלתי נמנעות. עדיין יש לישראל את היכולת למשוך את עצמה מהתהום. ייתכן שעלות אי עשייה כן תהיה גדולה מכדי שתוכל לשאת.

סוף הציונות

מתקפת חמאס הקטלנית ב-7 באוקטובר פגעה בישראל בזמן שהיא כבר התמודדה עם חוסר יציבות פנימי עצום. שיטת הבחירות במדינה, שמבוססת על ייצוג יחסי, אפשרה בעשורים האחרונים למפלגות פוליטיות שוליות וקיצוניות יותר להיכנס לכנסת, הפרלמנט הישראלי. מאז 1996, היו 11 ממשלות שונות, בממוצע ממשלה חדשה כל שנתיים וחצי - שש מהן בראשות ראש הממשלה הנוכחי בנימין נתניהו. בין 2019 ל-2022, נאלצה ישראל לערוך חמש מערכות בחירות כלליות. המפלגות הפוליטיות הקטנות מילאו תפקידים מרכזיים בהרכבת - והפלת - ממשלות, והפעילו השפעה לא פרופורציונלית. לאחר הבחירות האחרונות, בנובמבר 2022, הרכיב נתניהו ממשלה בתמיכת מפלגות פוליטיות ומנהיגי ימין קיצוני, מה שהוביל לעליית כוחות בפוליטיקה הישראלית שהיו זמן רב בשוליים.

ב-2023, דחפו נתניהו ובעלי בריתו הימנים הקיצוניים לחקיקת חוק לרפורמה משפטית שנועדה להקטין משמעותית את הפיקוח של בית המשפט העליון על הממשלה. נתניהו קיווה שהרפורמה המוצעת תגן עליו מהליכים פליליים המתנהלים נגדו. בעלי בריתו האורתודוקסים הקיצוניים רצו את הרפורמה כדי למנוע גיוס של אלפי תלמידי ישיבה, שזכו לפטור ממושך משירות צבאי. והציונים הדתיים עיצבו את הרפורמה כדי למנוע מבית המשפט העליון את היכולת להגביל את בניית ההתנחלויות.

הרפורמה המשפטית המוצעת עוררה הפגנות המוניות ברחבי המדינה, חשפה חברה שסועה באופן עמוק בין אלו שרצו שישראל תישאר דמוקרטיה עם מערכת משפט עצמאית לאלו שרצו ממשלה שיכולה לעשות כרצונה. המפגינים שיתקו את הערים, חיילי המילואים איימו שלא ישרתו אם החוק יעבור, ומשקיעים רמזו שימשכו את כספם מהמדינה. גרסה של החוק עברה בכנסת ביולי 2023, אך בית המשפט העליון פסל אותה בתחילת השנה. נכון לעכשיו, מנסה הקואליציה השלטת להחיות חלקים מהרפורמה המשפטית תוך כדי התגברות המלחמה בעזה.

בוודאי, המחאה נגד הרפורמה המשפטית חשפה חששות בתוך ישראל לגבי אופי הדמוקרטיה במדינה, אך לא העלתה שאלות על אחריותה של ישראל כלפי הפלסטינים החיים תחת כיבוש. למעשה, ישראלים רבים רואים את יחס ארצם לפלסטינים כמשהו נפרד מהתנהלותה כדמוקרטיה. ישראלים התעלמו זמן רב מאלימות המתנחלים היהודים נגד הפלסטינים. ישראל, תוך הפרת החוק הבינלאומי, כפופה הפלסטינים החיים תחת שלטונה בגדה המערבית ובמזרח ירושלים למצב שהוא למעשה של ממשל צבאי. ממשלות ישראליות עוקבות פיקחו על הרחבת ההתנחלויות היהודיות בגדה המערבית, מה שמסכן את הקמת מדינה פלסטינית ריבונית בעתיד. המלחמה בעזה, בה נהרגו כ-40 אלף איש, לפי ההערכות, חשפה מדינה שנראית לא מסוגלת או לא רוצה לתמוך בחזון השאפתני של מגילת העצמאות.

כפי שהודו פרוגרסיבים רבים בתוך ישראל מזה זמן רב, אכזריות הכיבוש הצבאי והצורך שישראל תהיה כוח כיבוש צבאי משפיעים משחיתים על החברה הישראלית כולה. ישעיהו ליבוביץ טען כי רגשות קיצוניים כאלה יובילו לנסיגת הפרויקט הישראלי, מה שיוביל ל"ברוטליות" ובסופו של דבר ל"סוף הציונות". כעת הסוף הזה קרוב יותר ממה שרבים מהישראלים מוכנים להכיר בו.

ספרטה עם כיפה

הפוליטיקאים הלאומנים הדתיים האורתודוקסים, שקוראים במפורש למדינה בה הדת ממלאת תפקיד מרכזי יותר, הם בצלאל סמוטריץ', איתמר בן גביר ואבי מעוז - וכולם שחקנים מרכזיים בממשלת נתניהו הקואליציונית. הם מייצגים פלח חדש יחסית אך הולך וגובר בהשפעתו של התנועה הציונית הדתית המכונה "חרדל", הסבורה שאלוהים הבטיח ליהודים את כל ארץ ישראל המקראית, דוחה את התרבות והערכים המערביים, ומתנגד ביסודו לנורמות המקובלות של הליברליזם הישראלי, כמו זכויות הקהילה הלהט"בית, הפרדה מסוימת בין בית הכנסת והמדינה, ושוויון מגדרי. דמויות המזוהות עם חרדל מכהנות כיום כשרים בממשלה הישראלית, מאיישות עמדות מפתח בכנסת, והן מנהיגים בולטים בישיבות ובאקדמיות מכינות הקדם-צבאיות הידועות כמכינות. המגמות הפוליטיות והדמוגרפיות מצביעות על כך שהימין הקיצוני בישראל ימשיך להיות בעל השפעה אלקטורלית ואף דומיננטי, בעתיד הנראה לעין.

אבל גם ישראלים חילונים רבים החלו לאמץ את האידיאולוגיה הגזעית הקיצונית יותר ויותר הזו. מאז מתקפות ה-7 באוקטובר, הפך הימין הקיצוני הישראלי לרדיקלי יותר. עבורם, ועבור רבים אחרים בישראל, טבח חמאס הוכיח כי לא ניתן להגיע לפשרה עם הפלסטינים או תומכיהם. שמרנים אלה רואים בישראל מדינה הנמצאת במלחמה נצחית, כאשר שלום הוא בלתי מתקבל על הדעת - מדינה, שלשאול ביטוי מההיסטוריון הישראלי דוד אושנה, כמו "ספרטה עם כיפה".

עמדה זו עשויה להקשיח לאחדות רחבה בקרב יהודים ישראלים וליצור ישראל לא ליברלית לחלוטין, כאשר המלחמה בעזה מובילה לשחיקה מוחלטת של הנורמות והגופים הדמוקרטיים שנחלשו על ידי נתניהו ובני בריתו. המלחמה כבר סיפקה לממשלה תירוץ להגבלת חירויות אזרחיות; לדוגמה, ועדת הביטחון הלאומי של הכנסת קידמה לאחרונה חקיקה המתירה למשטרה לבצע חיפושים ללא צווי חיפוש. חלה גם עלייה באלימות המאושרת על ידי המדינה נגד פלסטינים בגדה המערבית, ופעילי שלום ישראלים נתפסים יותר ויותר כבוגדים. ישראל הנתונה לשליטת הימין הקיצוני תהפוך לרודנית יותר, עם פגיעה בחירויות האזרחיות, ובמיוחד בזכויות מגדריות. המדינה תשפיע לרעה על החינוך הציבורי, כאשר הבנה אזרחית כוללת של הדמוקרטיה הישראלית תוחלף בהבנה לאומית ולא ליברלית.

ישראל לא ליברלית תהפוך גם למדינה מנודה. ישראל כבר מבודדת יותר ויותר בזירה הבינלאומית, וגופים בינלאומיים רבים פועלים לנקיטת צעדים משפטיים ודיפלומטיים עונשיים נגדה. תיק השמדת העם בבית הדין הבינלאומי לצדק והפסיקה האחרונה שלו לגבי אי החוקיות של הכיבוש, צווים למעצר נתניהו ושר הביטחון יואב גלנט מהבית הדין הפלילי הבינלאומי, וטענות רבות לאישומים מבוססים של פשעי מלחמה והפרות זכויות אדם, פגעו במעמדה העולמי של ישראל. גם עם תמיכתן של בעלות ברית מרכזיות, ההשפעה המצטברת של דעת הקהל השלילית, האתגרים המשפטיים וגינויים דיפלומטיים תגרום לכך שישראל תידחק יותר ויותר לשוליים בזירה העולמית.

ישראל לא ליברלית תמשיך לקבל תמיכה כלכלית ממספר מצומצם של מדינות, כולל ארצות הברית, אך היא תהיה מבודדת פוליטית ודיפלומטית מרוב שאר הקהילה העולמית, כולל רוב מדינות ה-G7. מדינות אלו יפסיקו לתאם עם ישראל בנושאי ביטחון, לשמור על הסכמי סחר עם ישראל ולרכוש נשק מתוצרת ישראלית. סביר להניח שישראל תמצא את עצמה תלויה לחלוטין בארצות הברית ותהיה חשופה לשינויים בזירה הפוליטית האמריקאית, בזמן שיותר אמריקאים מטילים ספק בתמיכה הבלתי מותנית של ארצם במדינה היהודית.

החוזה החברתי בין המדינה לחברה בישראל נמצא כעת על כף המאזניים. אם נתניהו ובעלי בריתו ישיגו את מבוקשם, הדמוקרטיה הישראלית תיהפך לחלולה ופרוצדורלית, עם שחיקתן המהירה של הבקרות והאיזונים הליברליים המסורתיים. זה יכניס את המדינה למסלול בלתי בר קיימא שסביר להניח שיוביל לבריחת הון ולבריחת מוחות - ולהעמקת הלחצים הפנימיים.