לתושבי רחביה נמאס!

שכונת רחביה בירושלים, בה מתגורר ראש הממשלה בנימין נתניהו עם משפחתו, הפכה למוקד להפגנות בלתי פוסקות שממררות את חייהם של תושבי השכונה. רחלי מלק-בודה, כתבת בעיתון "מקור ראשון", סיפרה על חסימת כבישים, הילדים שפוחדים מהרעש וקבוצה של תושבים שנמאס להם מהמצב - והחליטו לעשות מעשה. אמש התקיימה בשכונה הפגנה שהביאה את הכאוס לשיא חדש של אלימות והרס, ותושבים דיווחו על תחושת פחד להסתובב ברחובות, עשן שמילא את האוויר, רעש איום עד השעות הקטנות של הלילה והרס של חצרות שהתגלה בבוקר.

הכתבה :

שכונת רחביה בירושלים, בה מתגורר ראש הממשלה בנימין נתניהו עם משפחתו, הפכה למוקד להפגנות בלתי פוסקות שממררות את חייהם של תושבי השכונה. אחת מהם מספרת בראיון למקור ראשון על חסימת כבישים, הילדים שפוחדים מהרעש וקבוצה של תושבים שנמאס להם מהמצב - והחליטו לעשות מעשה

החיים של תושבי רחביה בירושלים הפכו לבלתי נסבלים. בלב השכונה ממוקם מעונו הרשמי של ראש הממשלה ובמרכז רחוב עזה ביתה הפרטי של משפחת נתניהו. שני אלה הפכו את השכונה למוקד להפגנות בלתי פוסקות שהחלו אי אז בהפגנות בלפור בשנת 2020.

אמש (ב') התקיימה בשכונה הפגנה שהביאה את הכאוס לשיא חדש של אלימות והרס. תושבים דיווחו כי על תחושת פחד להסתובב ברחובות, על העשן שמילא את האוויר, רעש איום עד השעות הקטנות של הלילה והרס של חצרות שהתגלה בבוקר. אחרי תקופה בה מפגינים נוהגים כלפי התושבים בבריונות, לאחרונה החלה מחאה של התושבים המבקשים להחזיר את השקט והביטחון לרחובות.

אחת מהתושבים הנ"ל היא אפרת, שמשפחתה חיה ברחביה עוד משנות ה-50. היא גרה בשכונה כבר 11 שנה ותקופה כזו היא לא זוכרת. היא ביקשה להתראיין כך שלא ייחשפו פרטיה האישיים, מחשש מהקבוצות האלימות הפועלות בשכונה. "היו פה הפגנות מאז ומעולם, אבל לא בכזאת תדירות ולא בכזאת אלימות, בטח שלא הפרות סדר כמו עכשיו. אז נכון שגם לפני כן זה הפריע לנו אבל אפשר היה לחיות, וגם ניסינו לפעול בנושא, הוגשו בג"צים אפילו אבל אף אחד לא עוזר לנו, אף אחד לא רוצה לגעת בזה – לא ראש העיר, לא העירייה עצמה, לא לא המשטרה ולא אף אחד.

"היום אני כבר חווה את זה מזווית של אמא שהילדים שלה גדלים בפחד. ההפגנות התחילו כשהבן הגדול שלי היה בן שנה ועכשיו הוא בן חמש, ויש לי עוד בן בן שנתיים וחצי. הם כבר לא תינוקות, שלא כל כך מבינים, זה מפחיד אותם. אתמול בלילה צילמתי סרטון מחדר השינה שלנו, כמובן שהילדים היו עליי, כי הרעש לא רק מפריע להם לישון אלא ממש מפחיד אותם, אז הם נצמדים אליי.

"עכשיו עם המלחמה אני גם צריכה להסביר להם שזה לא אזעקות שצריך להיכנס למקלט. זה רעש רע, זה לא סתם שירים והגברה, זה זעם, אלימות וכעס, זה תופים וזמבורות. הם הסתובבו פה אוטו, כמו של ברסלב, עם מכשיר הגברה מטורף, ונסעו בכל הרחובות והעירו עוד הרבה ילדים, לא רק את שלי. וזה נמשך גם אחרי 12:30 בלילה, את יכולה לדמיין איך ילד מתפקד למחרת? בכלל, הם פשוט ילדים שמפחדים מצפירות ברחוב".

ובעצם התחלתם את המאבק באופן יותר ממוקד, לא בהפגנות בכלל.

"יש פה תופעה בחודש וחצי האחרון של "המצור", שזה לרוב אנשים מאוד מבוגרים בפנסיה, ופשוט במשמרות נעמדים בצומת מטודלה עם מגפון או מערכת הגברה ומה שיכול להרעיש וצועקים הכל בשפה מאוד לא גבוהה, זאת אומרת ממש קללות. ומי שמעיר להם זוכה בעצמו לקבל קללות. עברתי שם עם הילד שלי וביקשתי מאחד מהם שיפסיק כי זה מפחיד אותו, אז הוא צרח עליי בכוונה עם המגפון. זה מאבק ממש יומיומי".

רשימת הנפגעים שאפרת מתארת מתארכת. בתי הקפה הקרובים שאיבדו לקוחות שלא רוצים לשבת ליד רעש כזה; מרצה שמלמדת בזום ולא יכולה להעביר שיעורים; סטודנטים שמנסים ללמוד למבחנים. "יש מישהי שכתבה לנו שהבן זוג שלה במילואים והוא נשאר באפטר לישון בבסיס כי ידע שלא יוכל לנוח בבית. הגינה האהובה על הבן שלי ממש קרובה לשם, ומאז הוא לא רוצה ללכת יותר, הם כבשו לו את הגינה".

סביב הסיפור הזה נוצרה קבוצה של כמה עשרות תושבים שנפגעים באופן ישיר, שהחליטו לעשות מעשה. "התחלנו לפני שבוע וחצי פשוט לעמוד מול המשמרות שלהם עם שלטים מאוד מאוד פשוטים שהדפסנו בשחור לבן במדפסת הביתית ועליהם כתוב שאנחנו דורשים שקט. אין לנו בעיה שתעמדו פה עם השלטים שלכם, עם מה שאתם רוצים, אבל בלי הגברה ובלי השפה הגסה הזאת שילדים פה בדרך לבית ספר שומעים אותה. אנחנו כן מצוידים בהגברה ונותנים להם קונטרה. האמת שזה השפיע, זה ממש השפיע, ראינו שהם מתחילים יותר מאוחר ועוזבים יותר מוקדם, היו משמרות שהם לא הרימו את המגפון. יש עוד דרך ארוכה, אבל פשוט הבנו שאלף פניות למשטרה ואפילו לבג"ץ לא עוזרות פה, אין לזה שום משמעות, אף אחד ברשויות לא שם עלינו, אנחנו רק צריכים לדאוג לעצמנו.

"אנחנו רואים שזו אותה אלימות ואותם אנשים כבר ארבע שנים, רק הנושא משתנה. וברמה האישית, מאז המלחמה זה הרבה יותר קשה לי. איך זה מה שאתם עושים כשחיילים נלחמים, איך עכשיו אתם פוגעים בעוד אלפי אנשים? הם אמרו לי שאין לי זכות לדבר כי אין לי קרובים חטופים – אני לא מבינה, למי שיש חטופים בעזה מותר לפגוע באנשים אחרים? זה עיוות מוסרי".

פועל יוצא של ההפגנות הן חסימות הכבישים. "כל יומיים חוסמים את כל הציר המרכזי. אתמול נסעתי ב־15:00, יצאתי מהר להספיק לפני שחוסמים, אבל הקדימו את החסימה, אז אין אוטובוסים והייתי צריכה ללכת שעה וחצי ב-30 ומשהו מעלות".

אפרת מסבירה שיש עוד רבים שסובלים: "יש פה קשישים למשל. יצאתי איזה יום לשוק, בזמן הקניות חסמו פה והאוטובוס פשוט לא התקרב לשכונה, הוא נסע דוך למטה לכיוון הרצוג. מצאתי את עצמי בצומת ניות ואיתי ירדה אישה קשישה עם שקיות כבדות שגרה במעלה עזה שהייתה צריכה עכשיו לטפס הכל ברגל.

"אנחנו גרים פה, אי אפשר כל יום לעשות רעש, כל יומיים לחסום את הכבישים, פעמיים-שלוש בשבוע לעשות הפגנות. אומרים שגם הערב תהיה הפרת סדר. בתקופת אוסלו יצאה פסיקה של בג"ץ שהגביל את מה שקרה ליד בית ראש הממשלה הרשמי, ועכשיו אין כלום – והפגיעה בנו הרבה יותר קשה. אין לנו תקווה מהרשויות – על המאבק בצומת יש לנו השפעה עם הנוכחות שלנו, אבל על הפרת סדר כמו אתמול – אין תקווה.

אם זה כזה מפגע, איך את מסבירה את זה שיש כאן מרפסות עם שלטים בעד המחאה?

"יש פה כל כך הרבה אנשים שאומרים לי 'אנחנו אנשי שמאל', אבל זו התנהגות פשוט אלימה ולא מוסרית. זה לא עניין של שמאל וימין, לא מעניין אותי על מה ההפגנה. חלקם סטודנטים, שגם סובלים מזה, אבל יש גם כאלה שמשתתפים בהפגנות ואז אומרים לי 'מה לא חשבת על זה כשעברת לגור פה?!'. אני עברתי לגור פה לפני הדבר הזה. ואני גם מבינה שבפרספקטיבה שלהם, הם אומרים 'לא טוב להם? אז הם יעברו לדירה אחרת".

להפגנות יש עוד השפעות רבות, אשר על כן מדובר בציר תנועה מרכזי שמוביל בין השאר לבתי החולים בעיר. "יש כאן אנשי רפואה שאמרו באופן חד משמעי שפינויים מתארכים בגלל זה. הם יודעים גם להגיד שיש אנשים לאורך ארבע השנים האחרונות, מאז שהבלאגן התחיל, שלא הספיקו להגיע אליהם".