בן גוריון: ראש הממשלה הראשון

כעת הגיע הזמן למי שנכנע להופעתה של ישראל באזורנו באמצעות כיבוש פלסטין, להשוות את עלות אופציית התבוסה, שכללה התנחלויות והסכמי שלום, עם עלות אופציית ההתנגדות והישגיה עבור אומתנו על פני במהלך של כמה עשורים.

כדי להבין את ההשוואה, די לבחון את הצהרותיו של אחד ממייסדי ישראל הבולטים, "דוד בן-גוריון", כדי להבין את השינויים שהשפיעו על אזורנו עקב מושג ההתנגדות. בן-גוריון הזכיר פעם בזיכרונותיו כי לא יכול להיות ניצחון שלם ללא הפצצות נרחבות על קהיר, דמשק וביירות. אולם, בשנת הקמתה ה-75, תל אביב מתמודדת עם התקפות טילים כואבות אך ורק של ההתנגדות הפלסטינית ברצועת עזה, לא מקהיר, דמשק או ביירות.
לחילופין, ניתן לקחת בחשבון גם את הנקודות המובאות בספרו "ביטחוננו ומעמדנו" בנוגע לקיומו של צבא הכיבוש הישראלי. בהקשר זה הוא קבע כי על ישראל לשאוף לקיים כוח צבאי המצויד להרתיע כל פעולה תוקפנית המכוונת כלפיה. הוא עוד תמך ברעיון זה על ידי הדגשת המשמעות של הרתעת האויב ומניעת מלחמה לעומת עיסוק בלחימה עם האויב. כעת, אפשר לשאול את מי נרתעים: ישראל או ציר ההתנגדות שמטרתו לחסל אותה?

כדי להבין לעומק את משמעותו של בן-גוריון עבור ישראל, אנו בוחנים את אבני הדרך המרכזיות בחייו ואת התפקיד המשפיע שמילא בעיצוב העקרונות האסטרטגיים של הקמת האומה.

הוא ממוצא פולני, ובהשכלתו מילא תפקיד גדול תיאודור הרצל (מייסד הציונות). לכן, כאשר האחרון מת ביולי 1904, הוא התלונן בפניו באחד ממכתביו, ואמר: "תקוותינו וחלומותינו נשברו!" ... בכל מקום קר וחשוך, ואין אור של תקווה... השמש כבר לא, אבל האור שלה עדיין בהיר! "רק אחת לאלף שנים ייוולד נס כזה."

הוא הגיע לארץ ישראל כמתנחל בסתיו 1906, לאחר שהגיע מפולין עם אהובתו רחל נלקין, אמה, וחברו, שלמה צמח. הוצאות נסיעתו כוסו על ידי אביו.

הוא השתתף בייסודה של מפלגת העבודה הישראלית ועסק בעיתונאות בתחילת חייו המקצועיים, כשנכנס לפוליטיקה אימץ את השם היהודי "בן גוריון".

לפני הקמת ישראל כיהן בתפקיד יו"ר הוועד המנהל של הסוכנות היהודית. בנוסף, הוא הוביל את הנהגת ההתיישבות היהודית בארץ ישראל הכבושה לאורך כל תקופת המנדט הבריטי. ב-1946 קיבל על עצמו את תפקיד המנכ"ל של ההסתדרות הציונית העולמית.

לאחר ההכרזה על הקמת ישראל ב-14 במאי 1948, הפך לראש הממשלה הראשון של הישות הכובשת. הוא כיהן בתפקיד ראש הממשלה ושר המלחמה במשך עשר שנים וחצי עד 1963, למעט הפסקה של שנתיים מ-1953 עד 1955. היה אחראי על החתימה על הצו להקמת צבא הכיבוש הישראלי וכן הוציא. הפקודה לפירוק ארגוני טרור ציוניים חמושים. הקמת הצבא הישראלי נחשבה לפרויקט המשמעותי ביותר לצד הקמת המדינה. הוא היה מנהיג המלחמה ב-1948 נגד צבאות ערב.

הוא זוכה להכרה רחבה כ"האב המייסד של ישראל" בשל תפקידו כראש הממשלה הראשון, האחראי העיקרי על גיבוש חוקים מנהליים בישות הכובשת. הוא גם יזם את פרויקט הנשק הגרעיני של ישראל באמצעות בניית הכור בדימונה. בנוסף, הוא עודד וארגן באופן פעיל את הגירת יהודים לארץ ישראל ממקומות שונים בעולם, ובמקביל תרם לעקירת פלסטינים למדינות שכנות ולפזורה.

הוא התפטר מתפקידו בשנת 1963 ופרש מהחיים הפוליטיים בשנת 1970. לאחר מכן עבר ליישוב בנגב והתגורר בו עד לכתו.

ב-18 בנובמבר 1973, זמן קצר לאחר מלחמת השחרור בתשרין, הוא חווה דימום מוחי והועבר למרכז הרפואי שיבא בהתנחלות רמת גן. בריאותו החלה לרדת ב-23 בנובמבר, והוא נפטר כעבור מספר שבועות. האזור כולו התמלא בצפירות כאות כבוד למותו.