האם האפשרות הצבאית תצליח לחסל את התוכנית הגרעינית האיראנית?

לאחר עשורים של הסתה וגיוס נגד התוכנית הגרעינית האיראנית השלווית, תקיפתה בחשאי וחיסול מדעניה בפעולות ביטחוניות, פתחה ישראל במתקפה מוצהרת על איראן כדי להשיג את אותה מטרה. אך ישראל, שהרגילה להשתמש במלחמה ברוטלית כאמצעי לכפות את רצונה, מבינה – כמו ארצות הברית – שהאופציה הצבאית לא תניב תוצאה בסוגיה זו דווקא, ויש לכך אינספור עדויות.

המטרה הישראלית המוצהרת: השמדת התוכנית הגרעינית האיראנית. אך ישראל ניצבת כיום מול אתגר החורג ממתקנים בודדים שניתן לפגוע בהם בפצצות חכמות – מדובר במערכת תעשייתית, מדעית וטכנולוגית שהתפתחה במשך עשרות שנים. איראן אינה מעשירה אורניום במתקן אחד בלבד, ואינה תלויה במספר מועט של מדענים. ברשותה כיום רשת רחבה של אתרים – חלקם גלויים, ואחרים ממוגנים לעומק תת-קרקעי, כמו פורדו. יש לה אלפי צנטריפוגות מתקדמות, ידע טכני בלתי מחיק, ואלפי מומחים ומדענים מוכשרים, מה שמעניק לה את היכולת לשקם את יכולותיה במהירות לאחר כל תקיפה, כל עוד היא נחושה לעשות זאת.

ישראל, שהסתמכה היסטורית על תקיפות מנע – כמו בעיראק ב-1981 ובסוריה ב-2007 – נתקלת במציאות שונה בתכלית מול איראן. בעוד שמתקן תמוז העיראקי או אל-קיבר הסורי היו מטרות מבודדות ונגישות, הרי שהתשתית הגרעינית האיראנית פרוסה, מוגנת ומשולבת ברמה שמקשה מאוד על השמדתה המוחלטת באמצעים צבאיים, ללא מחיר כבד והשלכות אזוריות נרחבות.

יתרה מכך, איראן תמיד טענה שתוכניתה הגרעינית היא אזרחית בלבד, תחת פיקוח הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית. מאז הסכם 2015 (שממנו פרשה ארה"ב ב-2018), הפגינה איראן שקיפות רחבה כלפי הפקחים, עד שהחלה לצמצם את מחויבויותיה בתגובה לסנקציות ולחיסול מדעניה. בכל פעם שהביעה נכונות לחזור למו"מ, הצד האמריקאי בחר לדחות או להסלים, והמו"מ שימש ככיסוי לתקיפה ישראלית פתאומית.

המנהל הכללי של הסוכנות, רפאל גרוסי, הדגיש לא פעם שהידע הגרעיני שברשות איראן הוא בלתי הפיך, והצנטריפוגות המתקדמות ברמות העשרה גבוהות הן מציאות קיימת. בדו"ח האחרון שלו הזהיר כי הסלמה צבאית נגד איראן עלולה להביא לקריסת כל פיקוח ולהפוך את החזרה להסכם לבלתי אפשרית.

למרות שאיראן מדגישה שוב ושוב כי לא קיבלה החלטה לייצר פצצה גרעינית – ואף דו"חות אמריקאיים כמו זה של סוכנויות המודיעין הלאומיות מ-2007 קבעו שאיראן הפסיקה פעולות הקשורות לעיצוב נשק כבר ב-2003 – החשדנות הישראלית והמערבית נותרה על כנה, והפכה לעיקרון אסטרטגי בתל אביב. כך נשארה התקיפה הצבאית כאופציה מדוברת – גם אם לא יושמה. אך כיום, האופציה הזו הפכה לפחות ישימה מאי פעם. איראן לא רק שיקמה את מתקניה לאחר כל תקיפה, אלא אף שיפרה אותם, והוסיפה מערכות הגנה. אחרי כל חיסול הופיעו מדענים חדשים. והיכולות הטיליות שלה מבטיחות שכל מלחמה לא תישאר בשמי אספהאן או נתנז, אלא תגיע לערים ובסיסים אמריקאיים וישראליים – כפי שקורה בפועל בימים האחרונים, עם הרס חסר תקדים במדינה מאז הקמתה ב-1948.

ההיסטוריה מלמדת שהסתמכות על כוח אינה יעילה לבלימת תוכניות גרעין. עיראק, שמתקניה הותקפו ביולי 1981, הצליחה במהלך שנות ה-90 לשקם חלק ניכר מהתשתית המדעית שלה, והתקרבה לייצור פצצה – לולא פלישתה לכווית ופירוק התוכנית בכוח ב-2003. לוב, שוויתרה מרצון על תוכניתה ב-2003, חוותה את קריסת משטר קדאפי פחות מעשור לאחר מכן, במתקפה צבאית של נאט"ו. שני המקרים הללו שימשו לקח עמוק לאיראן, שהבינה שאין להסכים לפירוק כולל, והדגישה את זכותה לפיתוח גרעין אזרחי.

מדינות אחרות, כמו דרום קוריאה וטאיוואן בשנות ה-70, אולצו להפסיק את תוכניותיהן תחת לחץ אמריקאי ישיר. דרום אפריקה, שהחזיקה בפועל בראשי נפץ, נאלצה לוותר עליהם. כל אלה סיפקו לאיראן ראיות חותכות לגבי גורלן של מדינות שנכנעו ללחצים מערביים.

מכאן שהשאלה עבור איראן איננה אם לייצר פצצה או לא – אלא כיצד להגן על ריבונותה וזכויותיה הטכנולוגיות. למרות עליית הקולות באיראן הקוראים לעדכן את הדוקטרינה הגרעינית בעקבות ההתקפות האחרונות, ממשיכה ההנהגה להצהיר שאינה שואפת לנשק גרעיני – אך בד בבד מדגישה שלא תוותר על זכותה להעשרה, ולא תאפשר לכפות עליה הרתעה מבחוץ.

היום, לאחר יותר משני עשורים של ניסיונות ישראליים לסכל את התוכנית האיראנית, ברור שהאופציה של "מכה מכרעת" כבר אינה קיימת. איראן ביססה את יכולותיה, צברה ידע, הרחיבה את מתקניה, ולמדה מניסיונן של מדינות אחרות. כל תקיפה צבאית חדשה לא תחסל את התוכנית – אלא עלולה דווקא להיות הניצוץ שידחוף אותה להפוך לתוכנית הרתעה של ממש, אם וכאשר יחליט על כך המנהיג העליון, עלי ח'אמנאי.

המשך המדיניות הנוכחית – של חיסולים, תקיפות, חבלה וסחבת דיפלומטית – לא בלם את איראן, אלא חיזק את הקולות הקוראים לנתק מוחלט מהמערב והסוכנות הבינלאומית. לכן, ההתעקשות על כוח תוביל לתוצאה אחת: איראן קרובה היום יותר מתמיד לסף מדינת גרעין – גם בלי שחצתה אותו בפועל.

והשאלה האמיתית כבר איננה האם ישראל תכה – אלא מה תעשה כאשר תבין שהמכה, גם אם תתבצע, לא תעכב את שעון ההעשרה בטהראן.