עתיד ציר ההתנגדות: המכון לביטחון לאומי שואל ומשיב

רבים תוהים על גורלו ועתידו של ציר ההתנגדות, על רקע המלחמות שניהל מאז מבצע "מבול אל-אקצא". מצד אחד, יש הרואים בציר זה גוף מתפרק, כתוצאה מההפסדים שספגו בעלי בריתה של טהראן במהלך 600 ימי לחימה. עם זאת, למכון למחקרי ביטחון לאומי יש דעה שונה. המכון מעריך כי הציר פועל כ"רשת מבוזרת וגמישה בעלת אינטרסים וזהויות עצמאיים, הנהנית ממידת עצמאות גבוהה יותר". עוד מדגיש המכון כי הציר פועל "במידה מסוימת של תיאום ומחויבות, כאשר טהראן ממשיכה לספק לו מימון, נשק ותמיכה". לכן, מוסיף המכון, "ראוי לראות בקבוצת אזורית זו מעבר ממודל של ציר היררכי למודל של רשת גמישה ודינמית".

ראוי לציין כי חברי ציר ההתנגדות אימצו סוג של ביזור לאחר חיסולו של מפקד כוח קודס קאסם סולימאני, והדינמיקה הזו התרחבה עוד יותר בעקבות מלחמת מבול אל-אקצא. כותב המחקר מציין כי "הרשת (הציר) מעולם לא פעלה כמסגרת היררכית תחת הנהגה ושליטה ישירה של איראן. במקום זאת, היא פעלה כברית רופפת", לדבריו. הוא מדגיש כי הברית עדיין שומרת על "שותפות אידיאולוגית, מטרות משותפות ברורות (התנגדות לישראל ולארה"ב), ותיאום אסטרטגי ומבצעי נרחב".

תוכן המאמר:
לאחר קריסת משטר אסד, התדלדלות כוחה של חיזבאללה, והגברת הלחץ על המיליציות השיעיות – האם נותר עדיין "ציר שיעי" מגובש בהכוונה אסטרטגית מטהראן?

ההתפתחויות המרכזיות שהתרחשו באזור מאז פרוץ המלחמה ברצועת עזה, ובמיוחד בחודשים האחרונים, מחייבות בחינה מחודשת של מידת ההתאמה של המושג "הציר השיעי" אותו מובילה איראן. במהלך שני העשורים האחרונים, פעלה טהראן להקים רשת של שחקנים אזוריים, רובם גופים חצי-מדינתיים, הנשענים על אידיאולוגיה משותפת של התנגדות לישראל ולמערב, במטרה להרחיב את השפעתה ולבנות עומק אסטרטגי. בעוד שבעבר נחשב ציר זה למערכת מרכזית ומתואמת היטב, כיום מתבהר כי הוא פועל יותר ויותר כרשת מבוזרת וגמישה, בעלת אינטרסים וזהויות עצמאיים, שנהנית ממידת עצמאות גדולה יותר.

יתרה מזו, קריסת משטר אסד בסוריה, היחלשות היכולות האסטרטגיות של חיזבאללה, הגברת הלחץ על המיליציות בעיראק והח׳ות׳ים בתימן, לצד הירידה ביכולת ההרתעה של איראן – כל אלו החלישו את הציר באופן משמעותי וערערו את לכידותו. עם זאת, הרשת שטוותה איראן במשך השנים ממשיכה לפעול ברמה מסוימת של תיאום ומחויבות, כאשר טהראן עדיין מספקת לה מימון, נשק ותמיכה. לכן, יש לשקול לאורך זמן את הצורך לעבור מניתוח של מודל ציר היררכי למודל של רשת גמישה ודינמית. בנוסף, חשוב לגבש מדיניות ייחודית לכל אחד מהמרכיבים בציר, תוך זיהוי המחלוקות הפנימיות, נקודות התורפה וההזדמנויות להחליש את אחיזת איראן באזור ולפגוע בקשרי השותפות בין גורמיה.

הסהר השיעי: בין חזון למציאות
הגדרת הרשת שמובילה איראן כ"ציר" הפכה לשכיחה, אף על פי שרשת זו מעולם לא פעלה כמסגרת היררכית תחת הנהגה ושליטה ישירה של איראן. במקום זאת, היא פעלה כברית רופפת של מרכיבים המחוברים באינטרסים משותפים ובראייה אידיאולוגית משותפת, השואבת השראה מההתנגדות לישראל, לארצות הברית ולבעלות בריתן האזוריות. למרות שאיראן ניסתה לשמר השפעה מרבית – ואף להפעיל שליטה – על מרכיבים אלה, היא לא העניקה אופי פורמלי לפעילותם דרך בריתות רשמיות או הסכמים מחייבים.

יתרה מזאת, בשנים האחרונות, ובמיוחד מאז חיסולו של מפקד כוח קודס קאסם סולימאני בינואר 2020, ניהלה איראן את הרשת באופן מבוזר יותר מבעבר. אף על פי ששמרה על השפעה ניכרת ברשת, לא הייתה זו בהכרח שליטה מלאה או מתמשכת על כל חלקיה. הפער ההולך וגדל בין האינטרסים של איראן לאלו של שליחיה ניכר, למשל, בניסיון ההתנקשות בראש ממשלת עיראק לשעבר מוסטפא אל-כאזמי בנובמבר 2021 – ככל הנראה ללא גיבוי איראני – ובשורת התקיפות שביצעו החות'ים נגד אבו דאבי, שלא בהכרח תאמו את האינטרסים של איראן בשיפור יחסיה עם איחוד האמירויות.

יחד עם זאת, במקביל לתהליך הביזור של הרשת, התחזקו הקשרים ושיתוף הפעולה ההדדי בין שותפיה של איראן. שיתוף פעולה זה בא לידי ביטוי, למשל, בפגישות בין בכירי הארגונים האסלאמיים הפלסטיניים להנהגת חזבאללה; בתיאום תוכניות מבצעיות לחדירת חזבאללה וחמאס לשטח ישראל; ובסיוע שעניק חזבאללה לחות'ים ולמיליציות השיעיות בעיראק באמצעות הכשרה והכוונה. בהקשר זה, מילא חזבאללה ומזכ"ל הארגון חסן נסראללה תפקיד מרכזי, בזכות ניסיונו הרב של נסראללה, בקיאותו בישראל, ומעמדו הרם והשפעתו בטהראן – שהתחזקה עוד לאחר מותו של סולימאני.

בנוסף לכך, ישנו מאמץ ברור וגובר מצד גורמי הרשת להתחמש בכמויות גדלות והולכות של נשק מדויק, במקביל לפיתוח יכולות ייצור עצמאי של אמצעי לחימה – כולל טילים וכלי טיס בלתי מאוישים – בתגובה למאמצים, בעיקר מצד ישראל, למנוע את העברת הנשק מאיראן לשותפיה. התפתחויות אלו יצרו רמה גבוהה יותר של מחויבות הדדית בין מרכיבי הציר ואיפשרו להם לגוון את מקורות המשאבים העומדים לרשותם.

מ"פורום הזירות" לחדר מבצעים משותף
למרות מגבלות היכולת של איראן לנהל את מרכיבי "חזית ההתנגדות" והאתגרים שבניהול ציר זה, ניצלה איראן את התנאים החדשים שנוצרו במזרח התיכון לאחר חיסולו של סולימאני והסכמי אברהם, כהזדמנות לחיזוק התיאום בין תנועות חמאס והג׳יהאד האסלאמי הפלסטיני – המוגדרות כארגוני טרור – ובין שאר מרכיבי הציר במאבקם נגד האויב המשותף – ישראל. במסגרת יישום אסטרטגיה זו, החליטה איראן להקים חדר מבצעים משותף האחראי על תיאום צבאי, לוגיסטי ומודיעיני כולל בין חמאס והג׳יהאד האסלאמי בעזה, חזבאללה בלבנון, המיליציות הפרו-איראניות בסוריה, המיליציות השיעיות בעיראק והחות'ים בתימן.

התיאום הגובר בין מרכיבי הציר התבלט כבר במאי 2021, במהלך מבצע "שומר החומות" שניהל צה"ל ברצועת עזה, כאשר איראן, חזבאללה, חמאס והג׳יהאד האסלאמי הקימו חדר מבצעים משותף בביירות. איבראהים אל-אמין, עורך העיתון הלבנוני "אל-אח'באר" המזוהה עם חזבאללה, ציין בראיון לערוץ אל-מנאר כי חדר המבצעים כלל קצינים ממשמרות המהפכה האיראניים, ועסק לא רק בתיאום פעולות טקטיות אלא גם בשיתוף פעולה מודיעיני. לדבריו, הצליח חזבאללה להעביר אנשי שטח של חמאס לביירות בערוצים מיוחדים ולהבריח ציוד לעזה במהלך ימי הלחימה.

מסמכי חמאס שנתפסו בעזה במהלך מבצע "חרבות ברזל" חשפו את עומק התיאום בין ההנהגה האיראנית למרכיבי "ציר ההתנגדות" – חזבאללה, חמאס והג׳יהאד האסלאמי הפלסטיני. לפי המסמכים, סעיד איזאדי, בכיר בכוח קודס של משמרות המהפכה, הוביל את מאמצי איראן להברחת נשק, מימון, הדרכת ארגונים פלסטיניים בגדה המערבית ובעזה, חיזוק שיתוף הפעולה בין הפלסטינים לחזבאללה וארגון הקשרים עם משטר אסד. אף שהמסמכים מצביעים גם על מחלוקות בין מרכיבי הציר, הם מעידים על שותפות אידיאולוגית ושיתוף פעולה אסטרטגי ומבצעי רחב היקף.

אין זה מפתיע שבזמן טלטלה אזורית נרחבת, הרפובליקה האסלאמית ממשיכה להמעיט בחומרת המצב ולהצהיר על מחויבותה לתמוך בציר. בכירים איראנים, ובראשם המנהיג העליון עלי ח'אמנאי, הדגישו כי איראן ובעלי בריתה מסוגלים להתגבר על האתגרים, בין היתר בזכות היכולת שלהם לייצר נשק באופן עצמאי. יתר על כן, אין כיום כל סימן לכך שהממסד השמרני בטהראן שוקל בחינה מחדש של אסטרטגיית הציר האזורי.

מחויבותה של איראן ל"ציר ההתנגדות" באה לידי ביטוי לא רק בהצהרות רשמיות, אלא גם במדיניותה בפועל. בחודשים האחרונים המשיכה איראן, באמצעות משמרות המהפכה, לשמר את יכולות הציר שנפגעו מהמלחמה מול ישראל, ואף לחזק ולשקם אותן. בלבנון, איראן מנסה לפצות על אובדן הנתיב האסטרטגי דרך סוריה, ולשקם את כוחו של חזבאללה, בעיקר בתחום טילים מדויקים. בעיראק, הדגישה איראן את רצונה לשמר את השפעתה על המיליציות השיעיות, והתנגדה בפומבי לפירוקן מנשקן ולשילובן בצבא העיראקי. בפגישה עם ראש ממשלת עיראק מוחמד שיאע א-סודאני, חזר ח'אמנאי על כך שהמיליציות השיעיות הן מרכיב מרכזי בשלטון העיראקי שיש לשמר ולחזק. גם בתימן המשיכה איראן לתמוך בפעולות החות'ים נגד ישראל ונגד תנועת השיט בים האדום.

לאור נחישותה של איראן לשמר את השפעתה האזורית דרך רשת של שליחים ושותפים, הערכות מסוימות מצביעות על כך שאיראן תצליח בסופו של דבר להתגבר על האתגרים הנוכחיים. כפי שעשתה בעבר מול משברים שאיימו על ביטחונה – הפלישה האמריקנית לעיראק ב-2003, המלחמה בסוריה, ועליית דאעש – ייתכן שתצליח להפוך את האירועים להזדמנויות לחיזוק מעמדה האזורי.

על רקע ההתפתחויות האחרונות, קבעו חוקרים ממכון צ'את'ם האוס הבריטי במרץ 2025 כי "ציר ההתנגדות" עדיין מצליח להסתגל למציאות המשתנה, גם תחת לחץ חיצוני כבד. לפי ניתוחם, קריסת משטר אסד, הפגיעה בחזבאללה והחמרת הסנקציות על איראן – אינם מצביעים בהכרח על קריסת הציר. להפך, הציר מתפקד כרשת דינמית, גמישה ומבוזרת, שהצליחה להתאושש בעבר מזעזועים צבאיים, כלכליים וחברתיים, ולשקם את יכולותיה.

הגמישות הארגונית של הציר מאפשרת לו לפצות על חולשה של מרכיב אחד (כגון חזבאללה או המשטר הסורי) על ידי חיזוק מרכיב אחר (המיליציות בעיראק או החות'ים בתימן), תוך שימור היציבות. המעבר ממודל ריכוזי למודל אופקי לאחר חיסול סולימאני הפחית את התלות במרכיב אחד והגביר את עצמאות מרכיבי הציר. השימוש במנגנונים כלכליים מגוונים – בנקים מרכזיים, חלפנים ורשתות הברחה – העניק לציר גמישות רבה יותר. כמו כן, ארגונים כחזבאללה, המיליציות העיראקיות והחות'ים אינם גופים בלתי-מדינתיים טהורים – הם משולבים במוסדות המדינה, ולכן נהנים מהשפעה רחבה יותר.

התעוררו גם ספקות בנוגע לחולשת מרכיבי הציר. למשל, החוקר ז'אק נריה טען שחזבאללה רחוק מלהתפרק מנשקו; הוא ממשיך להקים "גדודי התנגדות", שומרים על שליטתם בדרום לבנון ומחזקים את אחיזתם בכפרים. לדבריו, אף שהפגיעה שספג חזבאללה אילצה אותו לשנות טקטיקות, לא מדובר בהיחלשות אלא בהתאמה למצב זמני. בתחום העיראקי, מייקל נייטס טען שאף על פי שרשת איראן האזורית נפגעה, איראן והמיליציות בעיראק ממשיכות לנצל את השפעתן על הממשלה העיראקית להפעלת רשתות מימון טרור דרך מגזר הנפט – מה שמחזק את מעמדה האזורי של טהראן. לדבריו, עיראק הפכה לנכס אסטרטגי מרכזי עבור איראן, כאשר המיליציות שולטות לא רק במשאבי המדינה אלא גם במוסדותיה.

סיכום והשלכות: ממושג "ציר שיעי" ל"רשת שיעית"
במהלך שני העשורים האחרונים התגבש מושג "הציר השיעי" – מסגרת גיאו-פוליטית, צבאית ואידיאולוגית ("חזית ההתנגדות") בהובלת איראן, המאחדת את חזבאללה בלבנון, משטר אסד בסוריה, המיליציות השיעיות בעיראק והחות'ים בתימן. מושג זה הניח קיומה של מערכת היררכית ומרכזית, "ציר" במובן הקלאסי – קואליציה פוליטית מגובשת שמנוהלת על ידי מרכז כובד ברור, טהראן, הקובע את האסטרטגיה עבור שליחיה.

עם זאת, ההתפתחויות הדרמטיות בשנה האחרונה – בראשן חולשת איראן לאחר התקיפה הישראלית באוקטובר 2024, המשבר הכלכלי החריף ברפובליקה האסלאמית, הופעת איום צבאי ממשי מצד ארה"ב וישראל, קריסת משטר אסד בסוריה, היחלשות חזבאללה בלבנון תחת לחץ צבאי ופוליטי, והפסקת התקפות המיליציות השיעיות בעיראק לצד דרישות גוברות לפירוקן – מעלות ספקות רציניים לגבי הרלוונטיות המתמשכת של מושג ה"ציר". במקביל, הולך ומתבסס ניתוח חלופי: אין מדובר עוד בציר במובן המסורתי, אלא ברשת רופפת – מערכת גמישה, מבוזרת וא-סימטרית של שחקנים המחוברים באידיאולוגיה משותפת ובמידה מסוימת של תיאום זמני, אך מונעים בעיקר מאינטרסים, זהויות ותפקידים מקומיים שונים ולעיתים אף סותרים את אלו של איראן.

שאלת המשך קיומו של הציר איננה תיאורטית בלבד – היא משפיעה ישירות על הבנת אופי האיום, על הגדרת יעדיו ועל בחירת הכלים להתמודדות מולו. הסתמכות על מודלים ישנים עלולה להחמיץ את השינויים המבניים החלים בהתארגנות השיעית שמובילה איראן, ולהמעיט בהערכת טווח ההשפעה שלה. הבנת מורכבות הרשת, לעומת זאת, מאפשרת עיצוב מדיניות מבוססת הקשר, זיהוי נקודות תורפה, עידוד הבדלנות, ויצירת הזדמנויות להחלשת הרשת – ואף לפירוקה – באמצעים מגוונים. השאלה המרכזית היא כיצד להבין את טבע הקשרים והדינמיקה הפנימית בין מרכיבי ההתאגדות השיעית, ואיך ישראל צריכה להיערך לכך.

הגישה הרואה בציר מערכת היררכית מדגישה את טהראן כמוקד הכובד, מניחה שכל שחקן הוא שליח ישיר שלה, ושפגיעה באחד מהם כמוה כפגיעה באיראן עצמה. לעומת זאת, ניתוח הרשת מכתיב ניתוח פרטני – של כל שחקן, מניעיו, הקשרים המקומיים שלו, ומידת מחויבותו לאיראן וליתר השותפים. ניתוח כזה עשוי לדרוש מישראל לשנות את דפוס הפעולה: ליצור מנגנוני הרתעה מותאמים לזירות שונות, ולאפשר פעולות סלקטיביות שיכולות אף לשמש מרכיבים אחרים להגברת עצמאותם. מדינית, נדרש מאמץ החורג מלחץ על טהראן בלבד, תוך טיפוח שחקנים פרגמטיים, הגברת מתחים פנימיים, ויצירת חלופות מקומיות לשחקנים הנתמכים על ידי איראן.

הדבר אינו סותר את קיומן של זיקות אידיאולוגיות, צבאיות, כלכליות או פוליטיות בין איראן לשותפיה – אך אלה אינן מעידות בהכרח על כפיפות מלאה, ואינן מבטיחות קריסת המערכת כולה במקרה של פגיעה באחד מרכיביה. להיפך, מבנה הרשת עשוי לחזק את עמידותה – כפי שמעידים פעילות החות'ים, ניסיונות ההתאוששות של חזבאללה, והאופן בו שחקנים אלה שומרים על מעמדם גם עם היחלשות הקשרים הפורמליים עם איראן. יתר על כן, כל עוד כל שחקן שומר על מידה של עצמאות, מתעצם האתגר לישראל, בהיעדר פיקוד מאוחד או סדר ארגוני אחיד.

ובכל זאת, מוקדם להכריז על סיום עידן הציר. המאמצים המתמשכים של איראן לשקם את חזבאללה, שיתופי הפעולה הרציפים עם המיליציות השיעיות והחות'ים, וההערכות כי הפסקת האש בין ארה"ב לחות'ים נולדה גם כתוצאה מלחץ איראני להימנע מהפרעת שיחות הגרעין – כל אלה מעידים על המשכיות המחויבות ההדדית, התיאום האסטרטגי והמטרות המשותפות. גם אם הציר נחלש, עדיין קיימות זיקות אידיאולוגיות ומבניות. איראן, בראש ובראשונה כספקית נשק, מימון, מומחיות ותמיכה רעיונית – ממשיכה למלא תפקיד מכריע. הפסקת מעורבות זו עשויה לשנות משמעותית את האתגר שישראל מתמודדת מולו.