11:57 זמן קודס הכבושה
קראתי מאמרים רבים על מבצע ג'נין שהחל את הכיבוש בתחילת יולי השנה, ועקבתי אחר זרם העמדות והערות של פוליטיקאים ואנליסטים. אכן, בקרב הבכירים ביותר, הכיבוש פיתה את הנוער של המחנה המזוין לכיכר ההתנגשות והעגינה הישירה, שבה האויב מצטיין בנפילה של המספר הגדול ביותר של השהידים בשורותינו ובכך להגיע לפירוק תאי ההתנגדות ולפגוע במבנה הארגוני שלהם כדי לסיים את התופעה משורשיה, במיוחד שהכיבוש הודיע כי הוא מאומן ומוכן ליותר משנה.
הניצחון יהיה גדול ובטוח, אם רק יוכרז יעד המבצע, אבל עלינו לקרוא את האירועים והתנהגות האויב בעין שלישית, לראות בין השורות ולרמוז מה מעורב ומה מסתיר את העבודה, לפני ואחרי הפעלת כל הצדדים הכיבוש, ההתנגדות וצוות המשקיעים בשלטון.
המטרה המוצהרת של הפלישה, שנכשלה ותמיד תיכשל כפי שעשתה לפני הפלישה באפריל 2002, אך הוכיחה והראתה את כישלון הפלישה באפריל לאחר ההתנגדות ואת העמידה האיתנה האגדית במחנה באותה עת, היא הסלמת ההתנגדות ועליית הפראיות שלה מיד לאחר הפלישה. בתהליך של מצוקה, יש לנו עד ובתהליך של מגידו הראיה הטובה ביותר.
היכן שהאויב שנמצא במשבר בפלישה של 2002 בקושי מודיע שהוא מתקרב לריסוק של מנהיגי ההתנגדות ומרכז הריכוז שלה במחנה, ובשיא אשליית הניצחון שלו, ואם מנהיג השהיד חאלד זקרנה שולח במות הקדושים רג'ב ג'רדאת מסר הקורא בכל שפות היקום שההתנגדות מסוגלת ותמשיך בפעולתה הקדושה. היא שולחת יותר מעשרה חיילים לגיהינום בצומת ג'אגור בחיפה.
פחות מחודשיים לאחר מכן, כשהאויב המשיך במלחמתו לפלישה הגדולה, במאמץ אינטנסיבי ואינטנסיבי לסקור את ציוני הדרך של ההתנגדות ולבלום את תרבות השהאדה, שלח השהיד איאד סוואלה את השהיד חמזה אל סמודי עם שתי חביות של מסרים נפיצים שהרגו יותר מעשרים חיילים בצומת מגידו עם אשליותיהם של שרון והגנרלים שלו.
שתי הדוגמאות הללו ועשרות אחרות היו התגובה הברורה ביותר בכל השפות לכישלון המבצע (גדר ההגנה)... אבל היום, לאחר הפלישה של יולי 2023 או מבצע (בית וגן), האם ההתנגדות נמשכת ונמשכת כפי שהייתה? האם הוא גדל בקצב? או שהתחבאת ונפלת בחזרה؟
בוודאי שההתנגדות קיימת ותישאר כל עוד יש כיבוש, ולא ניתן ליצור את הפלסטיני שרואה את הכיבוש ולא יוצר את עצמו על ידי המהפכה, הג'יהאד ומות הקדושים, אלא הבה נשאל את עצמנו באופן ישיר ומפורש מדוע האויב פתח במבצע ג'נין בזמן זה ובבחינה ברורה זו!
דעתי הצנועה היא שמבצע זה היה תגובה דחופה והכרחי לשלוש התפתחויות שהכיבוש וצוותו אינם יכולים להתגבר עליהן ולהיות סבלניים אליהן.
הפיתוח הראשון היה יציאת ההתנגדות מגבולות המחנה והעיר, כדי להפעיל את פעולת ההתנגדות שלה על אזורים גיאוגרפיים, שהיו במשך תקופה של כמעט בטוח למתנחלים ולצבא הכיבוש.
התופעה הנוכחית של ג'נין החלה עם השהיד ג'מיל אל-אמורי (סייף אל-קודס), בירי לעבר מחסום ג'למה או סאלם, ואז הגיע מבצע חומש הרואי שבוצע על ידי מפקד האסיר מחמוד ג'ראדאת וחבריו, שנראה כי רצו להרחיב את המקרה של ג'נין. היא עוברת לדוקטרינה פוגענית ולוחמתית שלא עוצרת בהגנה ומרחיבה את פעילותה על שטח הגדה המערבית, אשר עמוס בפנאטיות הדתית של המתנחלים, המאמינה בשואה עבור הפלסטינים.
מבצע חומש היה אות לג'נין לצאת מהגיאוגרפיה הקטנה לגיאוגרפיה המושרשת באש והרצון לרדוף אחרי האויב, וזה חזר על עצמו עוד לפני מבצע הכיבוש בג'נין, שם יצאו הגיבורים לחראמיש ואחר כך לסגוד לו בשתי פעולות נועזות. באור יום נהרג מתנחל, ובצד השני נפצע מתנחל וכמה חיילים חמושים בכבדות נפצעו, שניסו לחסום את המוג'אהדין, שהיו מודעים לתפקידם ולמשימתם.
עזיבה עמוקה זו ממעגל הגאוגרפיה למעגל החובה המודע לחובותיו הייתה אחת הסיבות הבולטות למתקפת הכיבוש על ג'נין, ואחת הסיבות הבולטות להתעוררות (כלי מלחמה רכים) הרוצים שהקרב יישאר בגדר תקרת אבל על השהידים והפצועים, וספירת פשעי הכיבוש ואיום על בתי המשפט הבינלאומיים ועל התביעות המשפטיות, והוא פטור מתשלום (המחיר). וזה טוב לדם שלנו.
הפיתוח השני היה חילוץ המעבר ופיתוח כלים במהלך כניסת האויב למעצר, התנקשות או הריסה, והתפתחות זו באה לידי ביטוי (במלכודת כיס) באמצעות הפעלת מספר פצצות שהושתלו בקפידה, לצפות ליותר מ-7 כלי רכב צבאיים משוריינים בטבח שהרג את העליונות המודיעינית של הצבא ופצע 7 חיילים נוספים. האויב הודיע על כך.
התפתחות זו, עבור האויב, הייתה מסוכנת לעצמה ומסוכנת לאחרים. מסוכן לעצמו, כי האויב מבין שאם מצב ההתנגדות ימשיך להתפתח בדרך זו (וגם החוצפה שלה), כניסה לג'נין ולערי הגדה המערבית לאחר שנה תהיה כמעט בלתי אפשרית, והתנגדות זו, כפי שהראה הניסיון, מתפתחת בעימות ולא במנוחה (חובה או אופציונלי). התפתחות זו בביצועי ההתנגדות תשתק את חיל הרגלים וכלי הרכב, וההתנגדות תהפוך לאזורים בטוחים יחסית בהם ניתן להכין, לצייד ולבצע פעולות התנגדות מחוץ לגיאוגרפיה המוגנות בפצצות ואש. התפתחות זו היא גם התפתחות (מסוכנת לאחרים), כפי שהזכרנו קודם לכן, משום שההתנגדות יכולה לשלב את ההתפתחות הראשונה עם השנייה כדי שיהיו לה השלכות בעלות גבוהה על הכובשים.
האויב קרא היטב את הסכנה וחש בתוצאותיה, הוא יודע שאם ישתמשו במכשירים אלה נגד מתנחלים ומכוניותיהם בכבישי הגדה המערבית במטר של אש, הם יפלו עשרות וייצרו הרתעה גדולה ויביאו לכיבוש מצב ביטחוני שעשוי להיות אסטרטגי ובעל ממדים (קיומיים) על תנועותיהם של המתנחלים ויהירותם.
לסיכום, התהליך (הבית והגינה) נכשל או הצליח؟
חודשיים לאחר מבצע הכיבוש, ההתנגדות בג'נין עדיין נוכחת בכל כניסה לכיבוש ג'נין, לילה ויום, למרות התדירות הגוברת של האכזריות של צבא הכיבוש בהרג ובהצגת חיל העילית מהאוויר ועל הקרקע כדי להעלות את המודעות או להראות את תמונת הניצחון או את גובה הכיבוש. אבל ההתנגדות נשארת ומושרשת, וזה מעשה טבעי, אם כי יש המנסים להפוך אותה לבלתי אפשרית.
לכן, כדי שהמבצע הצבאי של הכיבוש ימשיך להיכשל, אסור שההתנגדות תהיה מוגבלת להגנה על גיאוגרפיה מסוימת, ואז היא תיראה כגורם מרתיע. ההתנגדות חייבת גם לשאת את ההתפתחויות לפני הפלישה כדי לתקשר, לפתח ולהמשיך, להיות מודעים לתפקיד ולמשימה שלה, ולהזהיר את המודעות שלה לנורמליזציה, הסתגלות או מסגור. תפקידו של המוג'אהדין הוא לשבור את התבניות, ליצור את המודל ולהמשיך לחדש בכאב המחודש של הישות הזמנית, ובדלדול המתמשך של יוקרתו של צבאו, כל נסיגה היא תבוסה אלא אם כן היא מלווה בהתקדמות ובהסתערות על מכשול אחר מכשול.
סופר: האסיר עבדול רחמן טחינה
