מהם האתגרים שמציבה "תוכנית טראמפ" בפני המדינות הערביות?

תוכניתו של הנשיא האמריקני דונלד טראמפ לסיום המלחמה בעזה לא נשאה הפתעות מהותיות בתוכנה, אלא בעיקר הפנתה מחדש את נטל האחריות. בעוד ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו הצליח להיראות כצד "שמבצע ויתורים למען השלום", הטילה התוכנית על המדינות הערביות את מרבית המשימות הקשות: שכנוע חמאס לקבל את ההסדר, הבטחת יישומו, ונשיאת העלויות הפוליטיות והציבוריות. גישה זו הופכת את התוכנית למעין פרויקט של סיבוך המדינות הערביות, ולא לצעד לקראת פתרון צודק, תוך שהיא משאירה לישראל מרחב תמרון, הכחשה וטענת גמישות.

האתגרים שמציבה התוכנית בפני המשטרים הערביים אינם טכניים או פרוצדורליים בלבד, אלא נוגעים בליבת הלגיטימיות, הזהות, התפקיד האזורי ועתיד הסכסוך הישראלי–פלסטיני. ניתן לפרט את האתגרים המרכזיים ב-16 נקודות עיקריות:

1) הטלת נטל היישום על הערבים – ישראל מצטיירת כמי שמוכנה לסיים את המלחמה, אך כל כישלון עתידי יתויג ככישלון ערבי. בכך, ישראל משתחררת מהאחריות הפוליטית והתקשורתית.

2) שליחת כוח ערבִי או בינלאומי לייצוב – הדגש על תפקידה של מצרים וירדן יוצר דילמה: האם תיראה ככוח פיקוח בעזה או כתחליף לכיבוש? שתי האפשרויות פוגעניות מבחינה ציבורית ופוליטית.

3) הפיכת הערבים למכשיר ביטחוני של ישראל – הצעה שכוחות ערביים יאיישו ויאמנו מערך ביטחוני פלסטיני עלולה להתפרש כהגנה על גבולות ישראל, לא כבניית ריבונות פלסטינית.

4) סיכון בכישלון מוקדם – לישראל ניתנת האפשרות לפסול כל מהלך ערבי או פלסטיני בטענה שאינו "מספק", תוך שהיא עצמה פטורה מהתחייבויות ברות אכיפה.

5) חרדות מהגירה ומבעיית הפליטים – אף כי התוכנית כוללת סעיף נגד טרנספר כפוי, החשש המצרי מפני הגירה המונית מעזה לסיני נשאר ממשי ומאיים על הביטחון הלאומי.

6) העלות הפוליטית הפנימית – מעורבות ערבית בתוכנית הנתפסת בעיני הפלסטינים כהיענות לדרישות ישראליות עלולה להצית התנגדות ציבורית, בעיקר במדינות רגישות לעניין הפלסטיני.

7) היעדר מנופי לחץ מול ישראל – למדינות ערב אין כלים לכפות התחייבויות הדדיות על ישראל, מה שמשאיר אותן במצב של תנועה חד-צדדית.

8) פיצול ערבי–ערבי – קיים שוני עמוק בין מדינות ערב לגבי גישתן לפלסטין: מצרים וירדן מתמקדות בביטחון, קטאר וטורקיה בתיווך, סעודיה בעיצוב מחדש של השפעתה האזורית. זה מקשה על גיבוש עמדה משותפת.

9) משבר לגיטימיות פלסטינית פנימית – הכנסת הרשות הפלסטינית לסידורים שלא הושגו בהסכמה פנימית עלולה להצית עימות פוליטי ואף צבאי, והערבים עשויים למצוא עצמם בתוך משבר פלסטיני–פלסטיני שאין להם שליטה עליו.

10) הפיכת עזה לתיק ביטחוני תמידי – התוכנית לא מבקשת לבנות ריבונות, אלא לשמר מערך של "ניהול ביטחוני" רב-צדדי המזכיר נאמנות או משטר אפוטרופסי.

11) חוסר אמון בארצות הברית כערבה – ארה"ב נתפסת כמתווך מוטה, וכל התחייבות מצידה תיחשב לחשודה בהעדפת ישראל, במיוחד ללא ערבויות מחייבות.

12) שילוב אינטרסים אזוריים סותרים – למצרים, סעודיה, קטאר, טורקיה וירדן יש אינטרסים שונים בעזה. כל צעד של אחת מהן עלול להיתפס כפגיעה בתפקיד של האחרות.

13) היעדר חזון לשיקום עזה – אין תשובות לשאלות כמו: מי ישקם? מי יקבע סדרי עדיפויות? מה תפקיד הבנק העולמי? הפערים הללו עלולים לפתוח פתח לאנרכיה פוליטית וכלכלית.

14) התעלמות מהפלגים הפלסטיניים האחרים – התמקדות בחמאס תוך התעלמות מארגונים נוספים בעזה תוביל לבעיות ביטחוניות או לערעור היציבות העתידית.

15) איום על הלכידות הפנימית הערבית – פעולה לפי התוכנית עלולה להיתפס כהפנמה מחודשת של עמדות אנטי-פלסטיניות ולהצית תגובות פנימיות מסוכנות.

תוכנית טראמפ לא נועדה לסיים את המלחמה, אלא להגדיר מחדש את תפקידי השחקנים. ישראל שומרת על הישגיה – והמדינות הערביות מתבקשות לפרק את ההתנגדות, לעצב מחדש את הגיאוגרפיה ולבנות מציאות ביטחונית חדשה לפי תנאי הצד השני. הדרישה מהן איננה תיווך – אלא אימוץ מלא של מאבק שאינו שלהן, תחת תנאים שהוכתבו להן. זהו מבחן לעתיד המערכת הערבית כולה – ולגבולות הלגיטימיות של תפקידה האזורי.