מדוע הועלה שמו של טוני בלייר לכהן כראש "מועצת השלום"?

כעבור שני עשורים מהשתתפותו בפלישת עיראק, חזר שמו של ראש ממשלת בריטניה לשעבר, טוני בלייר, לכותרות – אך הפעם בהקשר חדש: הנהגת שלב "היום שאחרי" ברצועת עזה כחלק מתכניתו של הנשיא האמריקני דונלד טראמפ. ההצעה עוררה סערה רחבה, לא רק בגלל דמותו השנויה במחלוקת של בלייר בבריטניה עצמה, אלא גם בשל עברו הפוליטי הרצוף בכישלונות ופשעים במזרח התיכון.

טוני בלייר נחשב לאחת הדמויות הפוליטיות הבריטיות הבולטות ביותר לאחר מלחמת העולם השנייה, אך הוא אינו נעלם מהזיכרון הציבורי בשל החלטותיו השנויות במחלוקת – במיוחד השתתפותו בפלישת עיראק בשנת 2003. בתמיכה הדוקה עם ארצות הברית, בלייר שיתף פעולה במלחמה שהתבססה על טענות לפיהן עיראק מחזיקה בנשק להשמדה המונית ותכננה להפיל את שלטון סדאם חוסיין. דו"ח צ’ילקוט הבריטי המפורסם מ-2016 קבע כי בלייר הגזים במכוון בהערכת האיום העיראקי ויצא למלחמה "בכל מחיר", דבר שהוביל למותם של מאות אלפי בני אדם, חורבן המדינה ויצירת ואקום ביטחוני וכאוס פוליטי שנמשך עד היום. שלב זה הוגדר בידי פרשנים רבים כאחד מכישלונותיה הגדולים של המדיניות הבריטית בעידן המודרני, וכי הוא יצר מורשת של איבה כלפי המערב בעולם הערבי – עד כדי האשמת בלייר בפשעי מלחמה.

לאחר שסיים את כהונתו כראש ממשלה ב-2007, מונה בלייר לשליח הקוורטט למזרח התיכון – גוף המייצג את האו"ם, האיחוד האירופי, רוסיה וארה"ב – במטרה לקדם את תהליך השלום בין ישראל לפלסטינים ולהכין את הקרקע לפתרון שתי המדינות. אולם תפקידו לא הניב הישגים משמעותיים. דיווחים תקשורתיים ודיפלומטיים הצביעו על קשרים רופפים עם הרשות הפלסטינית ועל ביקורת נרחבת מצד פלסטינים ומשקיפים בינלאומיים, בשל חוסר יכולתו להשיג כל התקדמות ממשית – גם לאחר שמונה שנות פעילות באזור.

רקורד זה – המשלב כישלונות ופשעים – הופך את שיבוצו של בלייר במסגרת תכנית טראמפ לעזה לבחירה מעוררת מחלוקת שמעלה שאלות מהותיות. התכנית האמריקנית מציעה להקים "רשות בינלאומית זמנית לעזה" (GITA), בראשות בלייר, שתפקח על שיקום הרצועה לאחר המלחמה. הדבר מעורר סימני שאלה כבדים לגבי הלגיטימיות של התפקיד, במיוחד לאור העובדה שרוב הפלסטינים רואים בבלייר דמות בלתי אמינה, ושהימצאותו באזור עשויה לשקף אינטרסים מערביים יותר משהיא מבטאת דאגה אמיתית לזכויותיהם.

עם זאת, הסיבות לבחירת בלייר ברורות מהזווית האמריקנית. הוא מחזיק ברשת קשרים ענפה עם מנהיגי המערב, מייצג ניסיון דיפלומטי עשיר, ונחשב בוושינגטון כגורם מקשר עם בעלי בריתה של ארה"ב – ובמיוחד עם בריטניה. נוסף על כך, המכון שהקים – "המכון של טוני בלייר לשינוי גלובלי" – ממשיך להשפיע על מדיניות בינלאומית ומחזק את קשריו עם מקבלי ההחלטות במזרח התיכון ובאירופה, מה שהופך אותו לדמות נוחה לתיאום היוזמה האמריקנית בעזה על פי חזון טראמפ.

אך התפקיד המוצע מעלה גם חששות מוסריים ופוליטיים. מומחים פלסטינים ובינלאומיים רואים בפרויקט זה יוזמה קולוניאלית, במסגרתה עזה תנוהל על ידי כוחות חיצוניים – מה שמחליש את מעמדה החוקי בקרב החברה הפלסטינית. המבקרים מדגישים כי מינוי בלייר רק מחדד את חוסר האמינות של התכנית ומחזיר לתודעה את הניסיון ההיסטורי של המערב לשלוט באזור באמצעות דמויות חיצוניות שהביאו להרס ומלחמות מתמשכות.

טוני בלייר מצטייר איפוא כדמות המשלבת ניסיון בינלאומי עם עבר פוליטי עמוס בכישלונות והאשמות – דבר ההופך את תפקידו המוצע בתכנית טראמפ לנושא מחלוקת עולמית. בעוד שיש דיפלומטים מערביים הרואים בו מועמד מתאים לניהול המהלך, הפלסטינים ומשקיפים בעולם הערבי מתייחסים אליו בחשדנות ובשלילה – ורואים בהיסטוריה שלו במזרח התיכון עדות לאובדן כל אמינות, אם בכלל הייתה קיימת מלכתחילה.

הדיון סביב בלייר חורג מהשאלה על יכולותיו האישיות, ומתמקד במשמעות ההיסטורית והפוליטית של מינויו. הוא מחדד את הסכנה בהחזרת שליטה חיצונית על אזורים סוערים – תוך התעלמות מהצורך בשותפות פלסטינית אמיתית. חזרה על ניסיונות כאלה, במיוחד במציאות המורכבת של עזה, אינה אלא חזרה על כישלונות קודמים והמשך ההשמדה בצורות שונות.