למה חזבאללה מסרב למסור את גבעות עלי א־טאהר?

לפני כחודש העלה נשיא לבנון, ג'וזף עאון, בפני חזבאללה את האפשרות לפנות את האתר ולהעבירו לידי צבא לבנון, מתוך הנחה שמהלך כזה ישלול מישראל את העילה להמשך פעילותה וימנע ממנה להמשיך בתקיפות. באותה עת דחה חזבאללה את ההצעה באופן נחרץ, משום שמבחינתו הסוגיה מעולם לא הייתה מוגבלת לגורלה של גבעה מסוימת, אלא קשורה למשוואה רחבה יותר שמנסים לכפות על המרחב הלבנוני.

כעת עולה אותה הצעה מחדש, אך הפעם בצורה ישירה וברורה יותר, במקביל ללחץ צבאי ישראלי גובר. דיווחים שהובאו בתקשורת הישראלית מפי גורם אמריקאי קושרים באופן גלוי בין הפסקת האש בדרום לבנון לבין נסיגת חזבאללה מהגבעות והעברתן לידי צבא לבנון. בכך, למעשה, מוצג תנאי ישראלי כשהוא זוכה לגיבוי אמריקאי.

ההתפתחות הזו מזכירה דפוס שכבר הופעל בעבר במהלך חמש־עשרה החודשים שבין מלחמות 2024 ו־2026: ישראל סימנה אתרים שדרשה לפנות או לבדוק, ארצות הברית הפעילה לחץ על ממשלת לבנון, ולצבא הלבנוני נדרש להשתלט על המשימה תחת איום של המשך תקיפות או חדירה קרקעית.

כעת חוזר אותו תרחיש סביב עלי א־טאהר, כאשר האזור נתון ללחץ אש ולחץ ביטחוני מתמשך מצד ישראל. במקביל מופיעות גרסאות סותרות בנוגע למתקנים תת־קרקעיים, לוחמים הנמצאים תחת מצור ומאגרי אספקה ההולכים ואוזלים או שעדיין מספיקים לצורכיהם.

הטענות הללו משרתות, לפי הניתוח המוצג כאן, שתי מטרות: מצד אחד להצדיק את המשך התקיפות, ומצד שני להציג את מסירת האתר כ"פשרה המאפשרת לשמור על כבודם של כל הצדדים". אלא שהמטרה המרכזית, לפי אותה תפיסה, היא להשיג שליטה באתר מבלי לשלם את המחיר של השתלטות קרקעית ישירה.

זאת במיוחד לאחר שהעימותים האחרונים, ובהם פגיעה בכוח הנדסי ישראלי ונפגעים בקרב חייליו, המחישו כי שליטה מלאה בגבעות אינה מהלך נטול מחיר כפי שמנסים להציגו.

בין נסיגה מרצון ללחימה

מנגד, חזבאללה יוצא מנקודת מוצא הפוכה לחלוטין: אם האתר עתיד ליפול, הוא צריך ליפול לאחר לחימה והתנגדות ולא בעקבות כניעה מרצון.

מבחינת הארגון, נסיגה ללא ערבויות מחייבות לא תשלול מישראל את העילה לפעולה, אלא דווקא תוכיח שהפעלת לחץ ואיומים משתלמת ותעודד דרישות דומות באתרים נוספים.

גם כניסת צבא לבנון לאתר אינה מבטיחה שישראל תימנע מתקיפה, מפעולה קרקעית או מדרישה עתידית לבדוק אותו. מאז הסכם הפסקת האש הראשון בנובמבר 2024, נטען, הצטברו דוגמאות לכך שישראל אינה רואה בפריסת הצבא הלבנוני מגבלה ממשית על חופש הפעולה שלה. אחת הדוגמאות האחרונות לכך הייתה הפעילות הישראלית בכפר אל־מנסורי, שבו נכנסו כוחות ישראליים לאזור שבו שהו חיילים לבנונים.

מי מבטיח שהדרישה תיעצר כאן?

לממשלת לבנון, בראשות עאון, אין לפי הניתוח הזה תשובות ברורות לשאלות המרכזיות שעולות מהתרחיש.

מה יקרה אם חזבאללה יפנה את האתר וצבא לבנון ייפרס בו, ולאחר מכן ישראל תטען כי נותרו במקום תשתיות שלא פורקו, אמצעי לחימה שהוסתרו או לוחמים שחזרו לאזור?

מי יבטיח שישראל לא תדרוש להיכנס לאתר "כדי לוודא" שהאיום הוסר? ומי יבטיח שהיא לא תתקוף אותו בטענה שנותר במקום איום כלשהו?

מבחינת לבנון, וושינגטון אינה מספקת ערבויות מחייבות מעבר להבטחות מדיניות. בפועל, טוענים בלבנון, הוכח לא פעם שהבטחות כאלה עשויות להשתנות כאשר ישראל מעלה את רף דרישותיה.

במצב כזה עלול צבא לבנון למצוא את עצמו בתפקיד של מי שמקבל לידיו אתרים שהוחזקו בידי חזבאללה בהתאם לרשימת דרישות ישראלית, בעוד שישראל שומרת לעצמה חופש פעולה כמעט מלא בכל מקום ובכל זמן, מבלי להתחייב לנסיגה מלאה בתמורה.

עלי א־טאהר כתקדים

כאן נמצאת, לפי הניתוח, הבעיה שחורגת בהרבה מגורלן של גבעות עלי א־טאהר עצמן.

קבלת ההצעה משמעה למעשה הכרה בזכותה של ישראל לקבוע אילו אתרים בתוך לבנון יש לפנות, ולאחר מכן לדרוש את העברתם לצבא הלבנוני תחת לחץ צבאי.

אם מנגנון כזה יצליח פעם אחת, מה ימנע את חזרתו באזורים נוספים שבהם ישראל מעוניינת להשיג דריסת רגל?

בין האתרים המוזכרים בהקשר זה נמצאים אזורים המזוהים עם חזבאללה באקלִים א־תפאח ובבקעת הלבנון המערבית, וכן רכסי צאפי, א־רפיע וא־ריחאן, עד לאתרים נוספים בדרום לבנון, בבקעה ובאזור בעלבכ־הרמל.

לפי הטענה המוצגת, הפעילות הצבאית הישראלית באזור מצביעה על כך שהמטרה אינה רק טיפול ב"איום מקומי" לכאורה בעלי א־טאהר, אלא יצירת ציר פעולה לכיוון א־נבטיה, אקלִים א־תפאח והר ריחאן.

המשמעות של תקדים כזה גדולה עוד יותר משום שמדובר באזור שמצפון לקו הגאוגרפי המזוהה עם החלטה 1701 של מועצת הביטחון. מבחינה זו, המהלך עשוי להשתלב בניסיון ישראלי רחב יותר לשנות בפועל את גבולות יישום החלטה 1701 ולהרחיב בהדרגה את תחום הפעילות הביטחונית צפונית לליטני, תוך צמצום תפקידה של יוניפי"ל.

הוויכוח אינו על עצם פריסת צבא לבנון

חזבאללה מקפיד להבהיר כי אין לו, לטענתו, התנגדות עקרונית לכך שצבא לבנון ייפרס בכל רחבי המדינה.

לדבריו, בעבר הועברו לידי הצבא עשרות אתרים מדרום לליטני במסגרת הסדרים מוסכמים, כחלק מיישום החלטה 1701 והסכם הפסקת האש מ־2024.

אלא שלפי חזבאללה, המצב הנוכחי שונה מהותית.

המחלוקת אינה על עצם פריסת הצבא, אלא על השאלה מי קובע את העיתוי, המטרות והגבולות שלה: האם מדובר במהלך הנובע מאסטרטגיית הגנה לבנונית ומהחלטה ריבונית פנימית, או בתגובה לאולטימטום ישראלי המועבר באמצעות וושינגטון?

האם הצבא הלבנוני נכנס לאתר שפונה על ידי חזבאללה כחלק מהסדר כולל שמבטיח את נסיגת ישראל ואת הפסקת התקיפות, או שחזבאללה נסוג צעד אחד לאחור בעוד ישראל נשארת בשטח, ערוכה להציג רשימה חדשה של יעדים?

החשש: אתר אחד יוביל לדרישות נוספות

מבחינת חזבאללה, מסירת עלי א־טאהר לא תסגור חזית אלא עלולה לפתוח חזיתות נוספות. היא לא בהכרח תגן על האתר מפני השתלטות ישראלית, אלא עשויה לחסוך מישראל את המחיר של כיבושו וליצור מודל שניתן ליישם באזורים נוספים.

ההנחה שישראל תסתפק בגבעות הללו בלבד, לפי הניתוח, מתעלמת מהגישה הישראלית שלפיה הדרישות מתרחבות כאשר דרישה קודמת מתקבלת ללא תמורה.

מנגד, חזבאללה ממשיך לדבוק בעמדה שלפיה ההתמודדות צריכה להתבסס על לחימה ועל העלאת המחיר של כל ניסיון להתקדם ולהשתלט על שטחים, תוך שמירה על גמישות טקטית בשטח — ולא על פינוי מרצון של אתרים תחת לחץ מדיני או תחת כותרת הומניטרית.

בסופו של דבר, המאבק סביב עלי א־טאהר אינו רק מאבק על גבעה אחת. לפי התפיסה המוצגת, הוא מבחן לשאלה רחבה יותר: מי יקבע את כללי המשחק בשטח הלבנוני — ביירות, או דרישות המגיעות מירושלים דרך וושינגטון.