שישה חודשים של מלחמה: איראן שורדת – והמחיר האמריקני עולה

העימות האמריקני-איראני חצה את רף ששת חודשי הלחימה הרצופים, ובכך קרס גם ההערכה המודיעינית האמריקנית ממאי 2026, שלפיה טהרן לא תוכל לעמוד במצור הימי האמריקני יותר משלושה עד ארבעה חודשים, בטרם תקרוס תחת כובד הלחצים הכלכליים. ההנחה הראשונית באשר למהירות התפוררותה של היכולת האיראנית הייתה אופטימית עד כדי הגזמה, שכן וושינגטון הימרה על כך שהכוח הצבאי לבדו יספיק כדי לאלץ את טהרן לקבל הסדר בהתאם לתנאיה. אלא שהמציאות התפתחה בכיוון אחר: איראן הצליחה להסתגל למלחמה, בעוד שהיעדים המדיניים שעליהם התבסס המערכה האמריקנית-ישראלית, החל מהפלת המשטר ועד לפירוק מאגר הטילים ותוכנית הגרעין, נתקלו בקשיים. כך הפך העימות ממאבק על יכולות צבאיות למאבק על סיבולת פוליטית ועל מנוף המיקוח. השאלה המרכזית כבר אינה מי מסוגל להילחם זמן רב יותר, אלא מי מסוגל להמשיך במלחמה מבלי שייאלץ לשנות תחילה את יעדיו המדיניים.

במישור הכלכלי, המדדים חושפים עלות אמריקנית מורכבת, המתחלקת בין עלייה במחירי האנרגיה, התגברות האינפלציה וגידול בהוצאות הצבאיות. מאז פרוץ המלחמה ב-28 בפברואר 2026, הצרכן האמריקני שילם עשרות מיליארדי דולרים נוספים על דלק, והריבית הממוצעת על המשכנתאות עלתה לרמות שלא נראו בשווקים מזה שנים. על פי הערכות של מכוני מחקר אמריקניים, עלות המערכה הצבאית נגד איראן חצתה את רף 40 מיליארד הדולרים, נוסף על בקשת הממשל האמריקני למימון חריג לצורך שיקום מלאי הטילים שהידלדל. הפרדוקס הוא שהנטל הזה מצטלב עם רווחי שיא שרשמו חברות הזיקוק האמריקניות הגדולות, מצב היוצר עיוות פוליטי פנימי שבו האזרח מן השורה נושא במחיר, בעוד מעטים גורפים רווחים חריגים. התמונה נעשית מורכבת עוד יותר כאשר בוחנים את העלויות הללו על רקע חוב לאומי אמריקני שהגיע ל-40 טריליון דולר, כך שעלות המלחמה הופכת לנטל נוסף על מערכת פיננסית שכבר עמוסה ממילא.

מנגד, איראן מתמודדת עם מצב כלכלי קשה ביותר: התוצר המקומי שלה התכווץ, האינפלציה חצתה את רף 80 האחוזים, מחירי המזון זינקו בחדות והמטבע הלאומי איבד מערכו. עם זאת, טהרן נשענה על מודל "כלכלת ההתנגדות" שצברה במשך עשרות שנים של חיים תחת סנקציות. היא הסתמכה על ייצור מקומי, סחר חליפין וגיוון נתיבי המסחר הרחק מהערוצים המסורתיים, ובכך הצליחה לשמור על מינימום של יציבות למרות המצור הקשה. דיווחים מודיעיניים אמריקניים הצביעו על כך שאיראן מסוגלת לעמוד במצור הימי במשך 90 עד 120 יום לפחות, ואולי אף יותר, באמצעות מנגנונים של אחסון נפט במכליות, הפחתת התפוקה במקום הפסקתה והברחת נפט דרך נתיבים חלופיים. כאן בולט ההבדל המהותי בין שני הצדדים: ארצות הברית מסוגלת לספוג עלות כספית גדולה יותר במונחים מוחלטים, אך איראן, אף שהעלות עבורה גדולה יותר ביחס לגודל כלכלתה, מחזיקה בניסיון מצטבר במעבר מהיגיון של צמיחה להיגיון של הישרדות. זהו תהליך שכלכלות "נורמליות", כמו הכלכלה האמריקנית, אינן מורגלות בו, וכעת הן נאלצות להתמודד עם אתגר בלתי מוכר.

במישור המדיני, וושינגטון מתמודדת עם מחיר הנוגע לשחיקת אמינותה כערבה לביטחון, לאחר שהמלחמה גרמה למדינות המפרץ לבחון מחדש את הסתמכותן המסורתית על המטרייה האמריקנית. הדבר בא לידי ביטוי בהופעתן של בריתות אזוריות חלופיות, כמו הברית המשולשת של מכה. הממשל האמריקני סובל גם מפער בין העליונות הצבאית בשטח לבין חוסר היכולת לתרגם אותה להישגים מדיניים בני-קיימא. לאחר שנכנסה למלחמה מתוך הנחה שהכוח יכפה על איראן ציות ואולי אף יסלול את הדרך לשינוי המשטר, וושינגטון מצאה את עצמה בסופו של דבר מחפשת הסדר, בעוד הסוגיות המרכזיות נותרו תלויות ועומדות ללא פתרון. מנגד, המחיר הפוליטי במקרה האיראני הפך מנטל לתשואה: המשטר לא קרס, אלא שיקם את הלגיטימציה ההגנתית שלו באמצעות הפיכת המלחמה לכלי לגיוס לאומי, תוך שמירה על לכידותו המוסדית וללא פילוגים משמעותיים בצמרת. בכך סוכלה ההנחה האמריקנית שלפיה תקיפות מדויקות יובילו לפילוג פנימי.

במישור המורלי והאסטרטגי, דמותה של העוצמה האמריקנית נראית מעורערת יותר מההפסדים הכספיים עצמם. מצבן המידרדר של נושאות המטוסים האמריקניות והתגברות החששות בנוגע לבריאותם הנפשית של צוותיהן, לאחר תקופות פריסה חריגות באורכן, משקפים מחיר מורלי כבד. מנגד, עצם ה"סיבולת" הפכה לאסטרטגיה איראנית מוצהרת, הנתמכת בסקרי דעת קהל פנימיים המצביעים על תמיכה רחבה בהמשך המלחמה ועל רמת אמון גבוהה בממסד הצבאי. מבחינה אסטרטגית, איראן יצאה עם הישג משמעותי, המתבטא ביכולתה המעשית לשלוט במצר הורמוז. היקף המעבר היומי הממוצע של ספינות ירד בחדות, ובכך קיבלה איראן קלף מיקוח בעל משקל רב. מנגד, וושינגטון מתמודדת עם בעיית "מתיחת יתר אסטרטגית", לאחר שנאלצה להסיט משאבים צבאיים מזירות אחרות, מצב המעלה שאלות בנוגע ליכולתה העתידית להתמודד עם יריבות בסדר גודל של סין.

לסיכום, העימות הזה הפך למאבק התשה ולמאבק של רצונות פוליטיים, יותר מאשר למערכה של עליונות אש גרידא. נכון שארצות הברית מסוגלת עקרונית לממן מלחמה ממושכת, אך היא נתקלת במגבלות ממשיות הנוגעות לתחמושת, לשרשראות האספקה, לעלות הפוליטית וליכולת לתרגם את העליונות הצבאית לתוצאה מדינית מוחשית. מנגד, איראן, למרות חולשתה הכלכלית והצבאית היחסית, הוכיחה יכולת גדולה בהרבה מכפי שוושינגטון צפתה לספוג את המהלומות, לשקם את יכולת הלחימה שלה ולהפוך את התמשכות המלחמה לכלי לחץ נגדי. בהתאם לכך, נראה כי יכולת הסיבולת האמריקנית נמצאת בתהליך של שחיקה מואצת, ככל שהמצר נותר סגור וככל שמתקרבות בחירות האמצע, בעוד שלטהרן יש מרחבי גמישות טקטיים להתמודדות עם בעיותיה, שנותרות בעיקר מבצעיות ולא אסטרטגיות. על סמך הנתונים הקיימים, הדבר מטה את הכף לטובת יכולתה של איראן להתמיד מול אתגרים אסטרטגיים אמריקניים עמוקים, שוושינגטון טרם מצאה להם פתרונות של ממש.