14:57 זמן קודס הכבושה
המשתתפים התבקשו לבחור את שלושת תרחישי האיום המרכזיים ביותר בעיניהם בחמש השנים הקרובות. בקרב הציבור דורג עימות אלים בין קבוצות בחברה במקום הראשון, אחריו האפשרות שאיראן תשיג נשק גרעיני, ובמקום השלישי מתקפת טילים רחבת היקף על העורף. בקרב המומחים, לעומת זאת, דורג ערעור אופייה הדמוקרטי של המדינה במקום הראשון, ואחריו עימות פנימי אלים.
הנתון הבולט הוא שלמרות החזיתות הצבאיות והמלחמות הרבות שבהן ישראל מעורבת, האיומים הפנימיים נתפסים בעיני הישראלים עצמם כמקור הדאגה המרכזי.
החשש הישראלי אינו מסתכם באפשרות התיאורטית שהתרחישים הללו יתממשו. הוא משקף גם אמונה רווחת שהסבירות לכך גבוהה, בעוד שיכולתה של הממשלה להתמודד עמם מוגבלת. 54% מהציבור העריכו שהסבירות לעימות אלים בין קבוצות בחברה בחמש השנים הקרובות גבוהה או גבוהה מאוד, ו-69% צפו נזק חמור או חמור מאוד אם הוא יתרחש. במקביל, 64% העריכו שמוכנות ישראל להתמודד עם תרחיש כזה נמוכה או נמוכה מאוד.
באשר לערעור אופייה הדמוקרטי של המדינה, התרחיש שנתפס כחמור ביותר בקרב המומחים, 63% מהם העריכו שהסבירות להתרחשותו גבוהה, 91% צפו נזק גבוה או גבוה מאוד, ו-55% העריכו שמוכנות ישראל להתמודד עמו נמוכה או נמוכה מאוד.
הדירוג הגבוה של התרחישים הללו משקף תחושת פחד עמוקה מפני התפרקותה של חברה שכבר מפוצלת בתוך עצמה. השסעים בין החרדים, הערבים והיהודים החילונים הולכים ומעמיקים, ולא מדובר עוד במחלוקות פוליטיות חולפות, אלא בסוגיות הנוגעות לזהות, לאזרחות ולשוויון בתוך החברה.
אם ערביי ישראל מתמודדים עם אפליה ופגיעה בזכויותיהם במשך עשרות שנים, הרי שסוגיות נוספות העמיקו את הקרעים בין היהודים עצמם, ובראשן ניסיונה של ממשלת נתניהו להשתלט על מערכת המשפט והוויכוח סביב פטור החרדים מגיוס חובה.
החרדים מהווים אחד ממנועי הפילוג המרכזיים. הם אינם נתפסים רק כזרם דתי בתוך החברה הישראלית, אלא כקהילה בעלת מאפיינים נפרדים ומערכת חיים עצמאית. לפי הדוח הסטטיסטי השנתי של המכון הישראלי לדמוקרטיה (IDI), מספרם עומד על כ-1.45 מיליון איש, כמעט חמישית מהאוכלוסייה היהודית.
הם מתגוררים בריכוזים נפרדים, מתנגדים לגיוס, ובמקרים רבים מעניקים לסמכות הרבנית מעמד גבוה יותר מחוקי המדינה. כוחם האלקטורלי ממשיך לגדול, בין היתר בשל שיעור פריון של 6.5 ילדים לאישה — מהגבוהים בעולם. 57% מהחרדים הם מתחת לגיל 19, דבר שהופך אותם לאחת האוכלוסיות הצעירות בעולם.
מנגד, השתתפותם הכלכלית מוגבלת. שיעור התעסוקה בקרב גברים חרדים עומד על כ-53%, לעומת כ-87% בקרב גברים יהודים שאינם חרדים. בקרב הנשים החרדיות שיעור התעסוקה עומד על כ-81%, בעוד חלק גדול מהגברים מקדישים את זמנם ללימוד תורה.
החרדים אינם מסתפקים בשיעורי ההשתתפות הכלכלית הנמוכים, אלא דורשים במקביל להגדיל את התמיכות הממשלתיות שהם מקבלים. כאשר לכך מתווסף סירובם להתגייס בתקופת מלחמה, נוצרת משוואה שרבים בישראל רואים כבלתי הוגנת.
למרות ההתנגדות הציבורית, הכנסת אישרה ב-14 ביולי 2026, ברוב דחוק של 58 מול 54, חוק המקפיא את ההליכים נגד תלמידי ישיבות שאינם מתגייסים. בכך נחשף הפער בין הקואליציה השלטת לבין הלך הרוח ברחוב. סקר INSS עצמו מצא ביולי כי 63% מהציבור מתנגדים לכל חקיקה שתפטור את רוב החרדים משירות צבאי.
כך נוצר מצב שבו צעירים בישראל מקבלים בפועל תפקידים שונים: חלק לומדים תורה, בעוד אחרים נשלחים למלחמה.
הפילוג החרדי אינו מוגבל לשאלת הגיוס. מדובר בקהילה מאורגנת, בעלת הנהגה, מוסדות, פעילות שוטפת ומימון קבוע. השילוב הזה, כאשר הוא מלווה בעמדות נוקשות ובתחושת עליונות, הופך למקור משמעותי למתחים בתוך החברה, כפי שניתן היה לראות בהפגנות הענק נגד הגיוס ובניסיונות לכפות סגירת עסקים בשבת גם באזורים חילוניים.
לצד השסע הזה, עדיין קיים הפילוג ההיסטורי בין אשכנזים לספרדים ומזרחים. מאז הקמת המדינה, האשכנזים — יהודי אירופה — החזיקו במשך שנים רבות בעמדות כוח במערכת הפוליטית והמשפטית, בעוד שהספרדים והמזרחים חוו הדרה ואפליה במשך דורות.
לפי מרכז המחקר פיו, 32% מהספרדים והמזרחים סבורים שקיימת אפליה רחבה כלפיהם, לעומת 9% בלבד בקרב האשכנזים. הפער משקף הבדלים עמוקים בחוויית ההשתלבות בחברה, שהשפיעו על תחומי החינוך והרווחה גם בדורות הבאים.
מחקר רפואי ישראלי אף מצא כי בעקבות 7 באוקטובר, הספרדים והמזרחים מדווחים על רמות גבוהות יותר של דיכאון, חרדה ותחושת סכנה בהשוואה לאשכנזים.
אף על פי כן, הספרדים והמזרחים מהווים כיום כ-48% מהאוכלוסייה היהודית הכללית, לעומת כ-45% אשכנזים. כלומר, בניגוד לתפיסה שלפיה מדובר ב"מיעוט מודר", הם מהווים בפועל את הקבוצה הגדולה ביותר בקרב היהודים בישראל.
כל השסעים הללו מצטלבים עם משבר עמוק יותר הנוגע לאופן שבו המדינה נשלטת.
מאז חזרתו של נתניהו לראשות הממשלה, קידמה ממשלתו תוכנית שנויה במחלוקת לשינוי מאזן הכוחות בין הרשויות. התוכנית כללה ביטול עילת הסבירות שבאמצעותה יכלה מערכת המשפט לפסול החלטות ממשלה, מתן אפשרות לכנסת לעקוף פסיקות של בית המשפט העליון ברוב רגיל באמצעות "פסקת ההתגברות", וכן שינוי מנגנון מינוי השופטים באופן שמעניק לממשלה השפעה גדולה יותר.
לא מדובר בשינויים פרוצדורליים שוליים, אלא במאבק על מבנה המשטר כולו, במיוחד במדינה שאין לה חוקה כתובה מלאה.
הצעדים הללו עוררו את אחת מתנועות המחאה הגדולות בתולדות ישראל. מאות אלפי בני אדם השתתפו בהפגנות לאורך חודשים ב-2023, ובמקביל נרשמו צעדי מחאה חסרי תקדים בתוך מערכת הביטחון. יותר מ-1,100 אנשי מילואים בחיל האוויר, בהם יותר מ-400 טייסים, הודיעו כי יפסיקו את שירות המילואים ההתנדבותי במחאה על התוכנית. כ-300 רופאי מילואים איימו אף הם להפסיק את שירותם.
בהמשך הכריזה ההסתדרות על שביתה כללית ששיתקה חלקים ממערכת הבריאות, התחבורה והבנקים והובילה גם לסגירת נמל התעופה הבינלאומי ליום אחד.
לא היה מדובר רק במאבק בין מפלגות או באג'נדות פוליטיות שונות, אלא בשבר עמוק בתוך החברה הישראלית, שעדיין לא התאחה.
גם 7 באוקטובר לא הצליח לאחד את החברה הישראלית כפי שחלק מהישראלים קיוו. בסקר INSS האחרון, שנערך ביולי, 56% מהציבור סברו שהחלטות הנהגת ישראל בנושאי ביטחון לאומי מושפעות בעיקר משיקולים פוליטיים או אישיים ולא משיקולים ביטחוניים.
המשמעות היא שהפסקת המחאה לאחר 7 באוקטובר עשויה להיות הפוגה זמנית בלבד, בעוד שהשסעים החברתיים ממשיכים להעמיק ועלולים להתפרץ מחדש בכל רגע.
בסופו של דבר, השסעים הללו מתחברים לשחיקה עמוקה יותר של אחד היסודות שעליהם מבוססת המדינה — הדמוקרטיה. בכך ניתן להבין מדוע "עימות אלים בין קבוצות בחברה" ו"ערעור אופייה הדמוקרטי של המדינה" ניצבים בראש מדד האיומים הישראלי, ואף מקדימים איומים חיצוניים בעלי אופי קיומי, כמו תוכנית הגרעין האיראנית.
הפחד העמוק ביותר של ישראלים רבים כיום אינו נובע רק מאויב חיצוני, אלא מהחשש מפני חברה שמתפוררת מבפנים — כתוצאה משסעים שלא נפתרו מאז הקמת המדינה, והולכים ומחריפים עם כל משבר חדש.
סופר: צוות המערכת
