מידל איסט איי: הסנקציות לא שברו את איראן – הן חישלו אותה!

מציין מהיאר רמזנקאני במאמר זה, שפורסם באתר "מידל איסט איי" ותורגם על ידי אתר אל-חנאדק, כי הרפובליקה האסלאמית של איראן, שהייתה נתונה למצור ונשללה ממנה – לדבריו – עשור שלם של צמיחה, רכשה בתמורה יכולת גבוהה להתמודד עם סנקציות ומצור, יכולת שממנה נהנות רק מעטות מהכלכלות הפתוחות. הוא מציג ראיות ונתונים הממחישים את יכולתה של הכלכלה האיראנית להסתגל למלחמה, למצור וללחצים חיצוניים (התוקפנות הכלכלית האמריקאית) – במיוחד לאחר האיום מצד הממשל האמריקאי ונשיאו דונלד טראמפ לפתוח במלחמה כלכלית נגד איראן – ומסיק כי יהיה אשר יהיה התיאור המתאים למצב זה, הוא בוודאי אינו הקריסה שהייתה אמורה להתרחש ברוב המדינות בעקבות יותר מחמישה חודשי הפצצות ומצור ימי. מכאן, לטענתו, מדיניות הסנקציות האמריקאית נכשלה בהשגת יעדיה.

הטקסט המתורגם:

מצר הורמוז היה למעשה סגור במשך רוב ששת החודשים האחרונים. מחיר חבית נפט מסוג ברנט נסחר בקצת פחות מ־90 דולר, לאחר שעלה בכ־5% במהלך יום מסחר אחד מוקדם יותר החודש.

אולם כאשר קרן המטבע הבינלאומית עדכנה את תחזיותיה לכלכלה העולמית ב־8 ביולי, היא הורידה את תחזית הצמיחה העולמית לשנת 2026 מ־3.1% ל־3.0% בלבד – עשירית נקודת אחוז אחת כתוצאה מסגירת נתיב הנפט החשוב בעולם, לצד חמישה חודשי מלחמה. שוק הנפט תימחר את עצמו מחדש, אך הכלכלה העולמית כמעט שלא זזה.

הפרדוקס המשמעותי יותר מתגלה דווקא בתוך איראן. לפי כל ניתוח כלכלי מסורתי, הכלכלה האיראנית הייתה אמורה להיות במצב של צניחה חופשית.

באפריל הורידה קרן המטבע הבינלאומית את תחזית הצמיחה של איראן לשנת 2026 ב־7.2 נקודות אחוז, מצמיחה של 1.1% להתכווצות של 6.1%. בעדכון של יולי היא תיקנה מעט את הנתון, והעריכה את ההתכווצות בכ־5.4%.

ביוני היו מחירי הצרכן גבוהים ב־88.6% לעומת השנה הקודמת, בעוד שמחירי המזון, המשקאות והטבק עלו ב־134.6%, ומחירי הבשר האדום והעופות זינקו ב־178%.

ביום שני הגיע הריאל לרמה של שני מיליון ריאל לדולר, בעקבות דיווחים שלפיהם וושינגטון מתכוננת להכריז על סנקציות חדשות.

גם ייצור הגז ירד בכ־230 מיליון מטרים מעוקבים ביום, לעומת כ־650 מיליון מטרים מעוקבים לפני המלחמה. איראן סבלה עוד קודם לכן ממחסור של כ־20 מיליון ליטר בנזין ביום, עוד לפני תחילת הלחימה, בעוד הערים החלו ליישם צעדים לצמצום צריכת החשמל.

ובכל זאת, שיעור האבטלה הרשמי אינו עולה על 7.5%. המשכורות והפנסיות עדיין משולמות, החנויות מצוידות בסחורות, לא התרחש משבר בנקאי, לא נרשם חדלות פירעון ריבונית, ולא הייתה קריסה כאוטית של חברה גדולה.

יהיה אשר יהיה התיאור המתאים למצב הזה, הוא בוודאי אינו הקריסה שהייתה אמורה להתרחש ברוב המדינות בעקבות יותר מחמישה חודשי הפצצות ומצור ימי.

אין מה למשוך

ההסבר כאן מעניין, משום שהוא הופך על פיה את הדרך שבה כלכלנים נוהגים בדרך כלל לייעץ לממשלות. רבות מהתכונות שהופכות את איראן למקום שאינו אטרקטיבי להשקעות הון בעתות שלום – החל מריכוזיות הבעלות, דרך הקצבת מטבע חוץ וההתנתקות הכמעט מוחלטת מהמערכת הפיננסית העולמית, ועד למספר מצומצם של גופים מעין־ממשלתיים השולטים בכלכלת הייצוא – הן בדיוק אותן תכונות שסופגות את זעזוע המלחמה.

נתחיל במנגנון הפשוט ביותר: אין מה למשוך.

לאיראן יש כמות זעומה ביותר של חוב חיצוני, וכמעט שאין בה השקעות זרות בתיקי השקעות. לכן לא יכול להתרחש בריחת הון כאשר מלכתחילה כמעט שאין הון זר.

הבורסה של טהרן נסגרה ב־28 בפברואר, עם תחילת התקיפות האמריקאיות־ישראליות על טהרן, ונשארה סגורה במשך כ־80 יום. שוק שבו לזרים יש אחזקה זניחה יכול פשוט להיסגר.

אולם מה שקרה כאשר הבורסה נפתחה מחדש במאי היה מוזר אף יותר. מדד "TEDPIX" עמד לפני הסגירה על כ־3.7 מיליון נקודות, רמה נמוכה בהרבה מ־4.5 מיליון הנקודות שאליהן הגיע בתחילת השנה. לאחר מכן הוא חצה בתחילת יולי את רף 5.9 מיליון הנקודות, ורשם את הרמה הגבוהה ביותר אי פעם – בחודש החמישי למלחמה – לפני שחזר אל מתחת לרף חמשת מיליון הנקודות בתוך שבוע אחד.

אם אתם מפרשים את העלייה בבורסה כביטוי לאמון, אתם מפרשים אותה באופן שגוי. כאשר הריבית על הפיקדונות מגיעה לרמות שליליות מאוד במונחים ריאליים, ובמקביל קיימת הקצבה של מטבעות זרים, לחוסכים האיראנים אין מקום אחר שבו יוכלו להפקיד את כספם.

ואם מחשבים את הרווחים על בסיס ערך הריאל, הרי שבפועל אין מדובר ברווחים אמיתיים. המדד עלה משום שיציאות ההון היו חסומות, ולאחר מכן ירד שוב ברגע שמסגרת הפסקת האש, שסייעה לזמן קצר לתמוך במטבע, קרסה.

קיים גם גורם הריכוזיות, שהופך בזמן מלחמה למערכת להקצאת משאבים. כאשר אספקת חומרי הגלם למתחמי הפטרוכימיה באסאלויה ובמהשאהר שובשה, הממשלה עצרה לחלוטין את ייצוא מוצרי הפטרוכימיה כדי להשאיר את המפעלים המקומיים פעילים.

שוק פתוח היה זקוק לאיתותי מחירים, למשא ומתן מחדש על חוזים ולמספר חודשים כדי להסתגל. איראן, לעומת זאת, הייתה זקוקה להוראה אחת, אולי לכ־12 גופים. ההפסד הכלכלי הנובע ממונופול בעתות שלום הופך ליכולת להוציא פקודות בעת מלחמה, ואיראן צברה את היכולת הזאת במשך 15 שנה.

שלישית, מנגנוני עקיפת הסנקציות לא היו צעדים מאולתרים תחת אש המלחמה. עוד לפני פרוץ המלחמה, איראן העבירה בין 1.4 ל־1.8 מיליון חביות נפט ביום באמצעות צי של כמה מאות מכליות ישנות. רוב הכמויות הללו נשלחו לבתי זיקוק עצמאיים בשאנדונג שבסין, בהנחות של כ־10 עד 15 דולר לעומת מחיר חבית נפט מסוג ברנט.

גם נתיבי היבשה לעיראק, לטורקיה ולפקיסטן, וקשרי הרכבת לכיוון רוסיה וסין, הוקמו בתקופה שבה השילוח היה נתון לסנקציות בלבד ולא למצור.

משרד הנפט האיראני טוען כי איראן מכרה נפט גולמי בשווי של 11.5 מיליארד דולר במהלך תקופת הלחימה עצמה, ועוד 6.5 מיליארד דולר בתקופת הפסקת האש – סכום שסיפק יותר מ־60% מההכנסות שתוקצבו לשנת התקציב.

הסנקציות לא החלישו את התשתית הזאת. הן אלה שדחפו את איראן לבנות אותה.

המשפחות משלמות את המחיר

כאן צריך להכיר בחלק מהאמת. מה שמתרחש אינו ספיגה של הזעזוע, אלא העברת הזעזוע.

בכלכלה משולבת, המלחמה באה לידי ביטוי במאזנים: חדלות פירעון, פשיטות רגל, מחיקת ערך מניות ושוק אג"ח שמאלץ את הממשלה לנקוט צעדים בתוך שבועות.

לעומת זאת, בכלכלה סגורה עם שערי חליפין מרובים ומפוקחים, הזעזוע מופיע במקום זאת במחירים.

הכלכלן האדי קהלזאדה, ממכון קווינסי, אמר ל"אל-ג'זירה" כי הזעזועים הנספגים באמצעות אינפלציה וירידת ערך המטבע מאפשרים לסחורות להישאר זמינות על מדפי החנויות, אך הופכים אותן לקשות יותר להשגה עבור הצרכנים. המערכת ממשיכה לפעול, משום שהעלויות מוטלות ישירות על כתפי משקי הבית.

שכר המינימום החודשי שווה כיום לכ־87 דולר לפי שער החליפין בשוק החופשי. מחקר שערך מרכז מחקר הקשור לקרן הפנסיה הממשלתית באיראן צפה כי שיעור העוני יעלה מכ־30% לפני חמש שנים ל־45% השנה.

שום דבר לא קרס; המשפחות הן ששילמו את המחיר.

גם הנאמנות שעליה מסתמך המשטר היא נאמנות מותנית. אותה ריכוזיות המאפשרת למדינה לכוון משאבים מעניקה למספר מצומצם של יצואנים הזדמנות גדולה יותר לספקולציה ולהפיק רווחים מפערי המחירים במדינה.

ארגון הפיקוח הכללי באיראן דיווח בחודש שעבר כי יותר מ־20 אלף יצואנים לא הצליחו להחזיר למדינה הכנסות בשווי 94 מיליארד אירו, שהם כ־107 מיליארד דולר, וכי נאמנים שמונו להחזיר את הכנסות הנפט הנתון לסנקציות החזיקו בלפחות 11 מיליארד דולר מהן.

מערכת שניתן לנהל באמצעות פקודות יכולה גם להיות מנוצלת לצבירת רווחים, וזה בדיוק מה שעושים אלה שמאפשרים את תהליך הניהול הזה.

העלות העמוקה יותר טמונה במה שלא מוציאים. היווצרות ההון הקבוע הגולמי כבר הייתה במגמת ירידה עוד לפני נפילת הפצצה הראשונה.

כלכלה השומרת על לכידותה באמצעות פיחות המטבע, הקצבת הדולר ודחיית תחזוקת בתי הזיקוק ורשת החשמל – אוכלת בעצמה את מלאי ההון שלה. זוהי אסטרטגיה בעלת תוחלת חיים מוגבלת, וסביר שתוחלת החיים הזאת קצרה.

אף אחד מהדברים הללו אינו טיעון בעד בידוד. אלא שהוא טיעון להפרדה בין שני דברים שהקונצנזוס שלאחר 1990 איחד למושג אחד: אינטגרציה כלכלית וביטחון אינם אותו הדבר.

איראן בנתה כלכלה שקשה באופן יוצא דופן לשבור, ומאותן סיבות בדיוק, קשה באופן יוצא דופן גם להצמיח אותה.

קרן המטבע הבינלאומית צופה צמיחה של 3.2% בשנת 2027, נתון שמייצג התאוששות מהתחתית יותר מאשר רפורמה כלכלית אמיתית.

אפשר לנסח זאת באופן ישיר יותר: הסנקציות עצרו את התפתחותה של איראן, ובמקביל הפכו אותה לקשיחה יותר.

המדינה נשללה מעשור שלם של צמיחה, ובתמורה קיבלה יכולת לספוג עונשים שממנה נהנות רק מעט כלכלות פתוחות.

ולכל מי שמתייחס ללחץ כלכלי ככלי שנועד לאלץ את היריב לשנות את התנהגותו, זו המסקנה הראויה להתבוננות:

היעדר הקריסה אינו מעיד שהלחץ עומד להשיג את יעדיו. הוא מעיד ש־15 שנות לחץ כבר בנו את המערכת שסופגת אותו כעת.