14:38 זמן קודס הכבושה
כן, סוריה אינה איראן, וגם טורקיה אינה איראן. המשפט הזה כבר אינו רק תירוץ דיפלומטי, אלא הפך להודאה בוטה בחוסר אונים ובפחד. כאשר שר סורי אומר כי "סוריה אינה איראן", הוא אומר למעשה שדמשק אינה מחזיקה ביכולת להחליט אם להתעמת, ושאנקרה, שטענה במשך שנים כי היא בעלת ההשפעה והיכולת לקבוע את סדר היום בסוריה, אינה מעזה לבחון את כוחה מול ישראל.
התקיפה הישראלית על בסיס אבו א-זהור באידליב ב-18 באוגוסט לא הייתה אירוע צבאי שולי. שמונה תקיפות אוויריות פגעו במסלולי ההמראה ובמתקנים בבסיס. ישראל טענה כי התקיפה נועדה למנוע התבססות צבאית טורקית במקום, בעוד דמשק ואנקרה הכחישו כי קיימת תוכנית להקים בו בסיס טורקי קבוע.
אבל המסר לא הופנה רק לדמשק. ישראל תקפה אתר הקשור להשפעה הטורקית והבהירה לאנקרה: לא נאפשר לכם להתרחב למקומות שבהם אנו קובעים את הגבולות. אילו טורקיה הייתה אכן המעצמה האזורית שהיא מתיימרת להיות, היא הייתה אמורה להגיב, לגבות מחיר, לפתוח בעימות מדיני וצבאי אמיתי או לנקוט צעדים כלכליים. היא לא עשתה דבר מכל אלה.
אנקרה גינתה, פנתה לערוצי תקשורת ותיווך, ומיהרה להיעזר בוושינגטון כדי להכיל את המצב, כדי שהפחד הטורקי לא יהפוך לעימות פתוח עם ישראל.
זו אינה "חוכמה מדינית", כפי שטוענים חלק מהפרשנים, אלא נסיגה ברורה. טורקיה חוששת מעימות עם ישראל, והיא חוששת עוד יותר מכך שעימות כזה יערער את משטר א-שרע שהיא סייעה להביא לדמשק והציגה אותו כפרויקט חדש המסוגל לשנות את כללי המשחק. אנקרה יודעת שהמשטר הזה שברירי, שאינו מסוגל לעמוד במלחמה עם ישראל, ושלא יוכל להגן על עצמו אם תל אביב תחליט להעלות את רמת התקיפות. לכן טורקיה בחרה להגן על המשטר מפני קריסה, גם אם המחיר הוא הפקרת הריבונות הסורית להפצצות והפיכת כל הסיסמאות שלה לאפר.
כאן מתגלה הפרדוקס שאסור להתעלם ממנו. מה אמרה התקשורת הטורקית-קטרית כאשר ישראל תקפה את סוריה בתקופת אסד? היעדר תגובה הוצג אז כהוכחה לפחדנות ולחוסר אונים, ודמשק הואשמה בכך שמכרה את ריבונותה. "הסבלנות האסטרטגית" האיראנית הפכה לחומר ללעג, ונאמר כי איראן מורתעת משום שאינה מגיבה.
והיום? ישראל תוקפת אתר הקשור ישירות להשפעה הטורקית, וטורקיה אינה מגיבה. אין פעולה צבאית, אין לחץ ממשי, ואפילו אין מחיר מדיני או כלכלי שהיא גובה מישראל. רק הודעות גינוי, שיחות ותיווך אמריקאי.
אז איך נקרא לזה? האם הפחד הפך לחוכמה? האם חוסר האונים הפך ל"איפוק"? האם התלות בארצות הברית הפכה ל"ריאליזם מדיני"?
המשפיל מכול הוא שמי שנשא בפרויקט שלו טענות לעימות עם ישראל ולתמיכה בפלסטינים, ומי שהציג את עצמו כמגן ירושלים וכמי שמגן על זכויות הפלסטינים, יושב היום לשולחן המשא ומתן עם ראש המוסד, רומן גופמן.
זה אינו פרט פרוטוקולי. זהו מראה פוליטית מביכה: בכיר סורי שהגיע מתוך פרויקט הנושא סיסמאות של עימות עם ישראל ותמיכה בפלסטין, יושב עם ראש ארגון שבמשך שנים נקשר בחיסולים ובהרג של מאות פלסטינים, ממנהיגים ועד פעילים.
אותו ארגון שרדף אחר אנשי ההתנגדות וחיסל מנהיגים פלסטינים, וששמו נקשר למנגנון ההרג הישראלי, הופך כעת לצד ב"מגעים ביטחוניים" עם המשטר החדש. והציבור אמור להאמין שזהו המסלול לשחרור פלסטין?
א-שיבאני עצמו אישר, ימים לאחר התקיפות, כי דמשק מצפה לחידוש המשא ומתן עם ישראל, וכי "דלת הדיפלומטיה פתוחה", כאשר העדיפות היא לעצור את התקיפות ולבנות צעדי אמון.
יש שיאמרו שמשא ומתן אינו חולשה, ושמדינות אינן יוצאות למלחמה בעקבות כל תקיפה. אבל הטענה הזאת אינה מסבירה דבר כאשר המשא ומתן הוא תוצאה ישירה של ההפצצות, וכאשר לטורקיה או למשטר א-שרע אין כל אמצעי להכתיב תנאים מנגד. משא ומתן בין שני צדדים שווים הוא דבר אחד; משא ומתן תחת הפצצות, איומים ופיקוח אמריקאי הוא דבר אחר לחלוטין.
ואם היעדר תגובה איראנית מכונה חוסר אונים, ואם היעדר תגובה סורית בתקופת אסד כונה פחד, כיצד נקרא היום לשתיקתה של טורקיה כאשר היא רואה את ישראל תוקפת אתר הקשור להשפעתה? ואם ישיבה עם ישראל היא בגידה כאשר אחרים עושים זאת, כיצד נקרא לישיבה של מי שטען כי הוא תומך בפלסטין עם ראש המוסד?
מכאן צריך להסיר את המסכה מעל השיח הטורקי-סורי. טורקיה אינה רוצה עימות עם ישראל, אינה מסוגלת לשאת את מחירו ואינה מחזיקה באומץ הפוליטי להפוך את השפעתה בסוריה להרתעה אמיתית. כל מה שיש לה הוא רטוריקה גבוהה לצריכה ציבורית, ולאחר מכן נסיגה מהירה כאשר המטוסים הישראליים מתקרבים.
והחשוב מכול: אנקרה אינה מגינה על סוריה, אלא מגינה על משטר א-שרע מפני קריסה. היא יודעת שכל עימות רציני עם ישראל עלול לחשוף את חולשתו של המשטר, לפוצץ את הסתירות הפנימיות שלו ולהעמיד אותו מול ציבור שהאמין להבטחותיו לעימות ולתמיכה בפלסטין.
לכן טורקיה מעדיפה שסוריה תופצץ, ובלבד שהפרויקט שלה בדמשק לא יעמוד למבחן. היא מעדיפה שא-שיבאני יישב עם ראש המוסד, מאשר שהמשטר ייאלץ להיכנס למערכה שאינו מסוגל לשאת.
ומי שכינה אחרים "מורתעים" משום שאינם מגיבים, צריך להסביר לנו היום מדוע טורקיה רועדת מול ישראל. מי שלעג לדמשק משום שלא הייתה מסוגלת לכפות כללי עימות, צריך להביט באנקרה כשהיא סופגת את המכה ואז מחפשת מתווך אמריקאי. ומי שהניף את דגל פלסטין כדי להגיע לשלטון, צריך לענות כיצד מצא את עצמו בסופו של דבר באותו שולחן עם ראש המוסד.
זו אינה משוואת הרתעה, לא פרויקט התנגדות ולא תמיכה בפלסטין.
זו משוואה של פחד ותלות: טורקיה מפחדת מישראל, משטר א-שרע מפחד מקריסה, ושניהם מבקשים מהציבור להאמין שהנסיגה היא ניצחון.
סופר: צוות המערכת
