האטלנטיק: המלחמה הכושלת העניקה לאיראן כוח שהגרעין לא יכול להעניק

מאמרו של רוברט קגן ב־The Atlantic טוען כי מאזן הכוחות במזרח התיכון השתנה באופן דרמטי לטובת איראן. לדבריו, לאחר שנים שבהן התמודדה טהרן מול ארה״ב, ישראל ובעלות בריתה האזוריות, איראן יצאה משתי מלחמות ישירות עם ארה״ב וישראל כשהמשטר נותר על כנו ואף הצליח לחזק את מעמדו האזורי.

לדברי קגן, איראן ספגה פגיעות קשות בתשתיות הגרעין והצבא שלה, אך לא נכנעה ולא הסכימה לוויתורים. להפך: המלחמה חשפה, לטענתו, חולשה מרכזית של ארה״ב — הפגיעוּת של בעלות בריתה ותשתיות האנרגיה במפרץ.

נקודת המפנה, לפי המאמר, הייתה כאשר ישראל תקפה את שדה הגז האיראני ״דרום פארס״, ואיראן הגיבה בתקיפת מתחם הגז הטבעי הנוזלי ראס לאפאן בקטאר. המסר היה ברור: איראן אינה יכולה להביס את ארה״ב במלחמה אווירית, אך היא מסוגלת לפגוע בתשתיות האנרגיה של המפרץ ולגרום לזעזוע כלכלי עולמי. בעקבות זאת, טראמפ עצר את התקיפות נגד תשתיות האנרגיה באיראן.

קגן טוען כי מאז, בכל פעם שוושינגטון איימה בהסלמה נוספת, איראן איימה בתגובה — וטראמפ נסוג. לטענתו, הדבר שכנע את טהרן כי ארה״ב חוששת מהסלמה יותר ממנה.

מצוקת הנשק האמריקאי

אחד ההסברים לכך, לפי המאמר, הוא הידלדלות המלאים האמריקאיים של תחמושת חיונית וטילי יירוט. מלחמה נוספת נגד איראן עלולה לפגוע ביכולתה של ארה״ב להתמודד במקביל עם סין סביב טאיוואן או עם רוסיה באירופה.

לכן, קגן סבור כי ארה״ב מצאה את עצמה במצב שבו היא מאיימת — אך מתקשה לממש את האיומים.

מכאן, לטענתו, נובעות הדרישות האיראניות החדשות: נסיגת הכוחות האמריקאיים, הסרת הסנקציות והמצור הימי, שחרור נכסים איראניים מוקפאים ופיצויי מלחמה.

מצר הורמוז — מקור הכוח החדש של איראן

המאמר מייחס חשיבות מרכזית למצר הורמוז. לטענת קגן, איראן אינה רואה בו עוד רק קלף מיקוח אלא כלי אסטרטגי מרכזי.

לפי המאמר, טהרן פועלת לביסוס מנגנון שליטה במעבר הימי: רישום חברות ספנות, קבלת אישורים, קביעת נתיבי שיט וגביית תשלומים עבור מעבר בטוח.

אם המגמה הזו תימשך, טוען קגן, השליטה במצר עשויה להעניק לאיראן השפעה יומיומית על מדינות רבות — בלי צורך להשתמש בנשק גרעיני. היא תוכל לתגמל מדינות ידידותיות, להעניש יריבות, להפיק הכנסות ולהפעיל לחץ להסרת סנקציות.

המערכת האזורית משתנה

קגן סבור שמדינות המפרץ כבר החלו להסתגל למציאות החדשה. מדינות שבעבר הסתמכו על ארה״ב כערב הביטחוני המרכזי שלהן נאלצות, לדבריו, לשמור על יחסים עם איראן — המדינה שהוכיחה את יכולתה לאיים על התשתיות שעליהן נשענת כלכלת המפרץ.

בהקשר הזה הוא מצביע על התקרבות סעודית לפקיסטן ולטורקיה, שלדבריו עשויה לסמן מערכת אזורית עצמאית יותר מארה״ב ופחות נוחה לישראל.

ומה לגבי הגרעין?

לדברי קגן, איראן עשויה להגיע למסקנה שהיא יכולה לחדש את תוכנית הגרעין שלה ללא חשש מתקיפה אמריקאית או ישראלית רחבת היקף. בזמן שמאגרי הטילים וטילי היירוט האמריקאיים יידרשו זמן להתמלא מחדש, איראן עשויה להתחמש מחדש בסיוע רוסי וסיני.

כך, לטענתו, המאזן האסטרטגי עלול להפוך לטוב עוד יותר עבור טהרן בשנים הקרובות.

ההשלכות חורגות מהמזרח התיכון

קגן מזהיר כי בעלי בריתה של ארה״ב באירופה ובאסיה יסתכלו על המלחמה וישאלו שאלה פשוטה: האם וושינגטון באמת מסוגלת לנהל מלחמה גדולה וממושכת בזירה נוספת?

אם מלחמה נגד איראן הצליחה לשחוק חלק משמעותי מיכולות ההגנה והתחמושת האמריקאיות, ובסופו של דבר הסתיימה ללא כניעה איראנית — הדבר עשוי להשפיע גם על החישובים של סין בנוגע לטאיוואן ושל רוסיה בנוגע לאירופה.

המסקנה של קגן

לפני המלחמה, איראן לא שלטה בנקודת החנק החשובה ביותר לזרימת האנרגיה במפרץ, לא החזיקה באותה מידת הרתעה מול ארה״ב ולא נהנתה מאותה יוקרה אסטרטגית.

כעת, לפי קגן, המצב שונה.

איראן שרדה מתקפה שרבים העריכו כי עלולה להביא לקריסת המשטר, הצליחה לגרום לארה״ב לרסן את עצמה, וביססה לעצמה מנופי כוח חדשים באזור.

המסקנה החריפה של המאמר היא שהשאלה כבר אינה מה תעשה איראן אם תשיג נשק גרעיני — אלא מה תעשה איראן כשהיא כבר אינה חוששת מתקיפה אמריקאית, מחזיקה במנוף על מצר הורמוז ומאמינה שהמלחמה חיזקה אותה במקום להחלישה.