13:46 זמן קודס הכבושה
אם זה יקרה, לא יהיה מדובר רק במעבר מנשיא לנשיאה, או מרפובליקני לדמוקרטית. זה יהיה מבחן לכיוון שאליו נע המטוטלת הפוליטית האמריקאית לאחר עשור של קיטוב, שהחל עם עלייתו של דונלד טראמפ, התבסס עם תנועת MAGA, ועיצב מחדש את יחס האמריקאים לממסד הפוליטי והמפלגתי.
האפשרות שאוקסיו-קורטז תתמודד הפכה בשבועות האחרונים לנוכחת יותר בשיח הפוליטי, עם עלייה בעניין הלאומי בה ועם הובלתה בחלק מהסקרים המוקדמים, בעוד שהדיווחים מדגישים כי היא עדיין לא קיבלה החלטה סופית.
בהקשר הזה, אוקסיו-קורטז עשויה להיות יותר ממועמדת פוטנציאלית. היא עשויה להפוך למדד למידת השינוי שחולל עידן טראמפ בתוך אמריקה עצמה.
העלייה שלה לא הגיעה דרך הממסד. בשנת 2018 היא הדיחה בפריימריז את חבר הקונגרס הדמוקרטי הוותיק ג'ו קרולי, ועברה מדמות צעירה שהגיעה מחוץ לאליטה הפוליטית לאחת הדמויות המוכרות ביותר בקונגרס.
מאז היא בנתה את השפעתה על שלושה יסודות: שיח פרוגרסיבי חריף, יכולת יוצאת דופן לתקשר ישירות עם הציבור, ובסיס תמיכה צעיר שמסוגל להפוך את הרשתות החברתיות לכוח פוליטי ולמקור מימון.
אבל התופעה החשובה יותר אינה AOC לבדה.
גם המפלגה הדמוקרטית עצמה משתנה.
עלייתם של מועמדים פרוגרסיביים בבחירות המקומיות ובפריימריז, הזעם על יוקר המחיה, עלויות הבריאות והשפעתן של החברות הגדולות, לצד הירידה באמון בממסד המפלגתי המסורתי — כל אלה מצביעים על כך שחלק מהבוחרים הדמוקרטים כבר אינם רוצים רק לשחזר את העבר; הם רוצים להגדיר מחדש את העתיד.
ההתפתחויות האחרונות בתוך המפלגה מחזקות את המגמה הזו. ניצחונו של המועמד הפרוגרסיבי עבד אל-סייד בפריימריז לסנאט במישיגן, מדינה מתנדנדת, היווה הוכחה נוספת לכך שהשמאל אינו מוגבל עוד לערים הדמוקרטיות בחופי המדינה, אלא מתחיל לבסס את עצמו בלב מפה אלקטורלית תחרותית יותר.
וכאן אפשר להבין את המשיכה של אוקסיו-קורטז.
היא אינה מציגה את עצמה רק כדמוקרטית מול הרפובליקנים, אלא כקול נגד מערכת פוליטית וכלכלית שפלחים רחבים באמריקה סבורים שאיבדה את יכולתה לייצג אותם.
אבל הפרדוקס הוא שכוח זה עשוי להיות גם נקודת התורפה הגדולה ביותר שלה.
הנשיאות האמריקאית אינה מוכרעת בניו יורק או על במות הרשתות החברתיות, אלא במדינות מתנדנדות, שבהן נדרש קואליציה אלקטורלית רחבה הכוללת צעירים, מעמד העובדים, מצביעים שחורים, עצמאיים, מתונים, ואפילו חלק מהבוחרים שאינם רואים בעצמם חלק מהשמאל הפרוגרסיבי.
וכאן מתחיל המבחן הקשה ביותר:
האם אוקסיו-קורטז מסוגלת לעבור מייצוג הזועמים לשכנוע המתלבטים?
זה ההבדל בין מועמדת משפיעה לבין מועמדת לנשיאות שיכולה לנצח.
הדימוי שלה כ"סוציאליסטית דמוקרטית" מעניק לה בסיס תמיכה נאמן במיוחד, אך באותה מידה מספק לרפובליקנים חומר תעמולה מוכן. יהיה קל ליריביה לצמצם את ההיסטוריה הפוליטית שלה לשורה של עמדות שנויות במחלוקת, ואז להציג אותה בפני הבוחר האמריקאי כפנים החדשות של השמאל הקיצוני.
לכן הניסיון האחרון שלה להגדיר מחדש חלק מעמדותיה התרבותיות הוא בעל חשיבות אסטרטגית, במיוחד הביקורת שלה על מה שתיארה כקיצוניות של השלב הראשון של ה"ווֹק".
פרשנים מסוימים פירשו את השפה הזו כניסיון להרחיב את האטרקטיביות האלקטורלית שלה, בעוד שחלק מהפעילים בשמאל מתחו עליה ביקורת וראו בכך נסיגה מעמדות קודמות.
זו אינה בהכרח בחינה מחדש אידיאולוגית מלאה, אלא אפשר לקרוא אותה כמהלך של מיצוב מחדש לקראת בחירות.
היא אינה צריכה לוותר על השמאל; היא צריכה להפוך את השמאל למשהו שאפשר לשווק ברמה הלאומית.
וכאן בדיוק מופיעה משוואת "אחרי טראמפ".
אם טראמפ הצליח להפוך את הכעס הציבורי כלפי הממסד לכוח אלקטורלי ימני, אוקסיו-קורטז מנסה לעשות דבר דומה מהצד השני: להפוך את הכעס הכלכלי והחברתי לפרויקט פרוגרסיבי.
אבל השאלה האסטרטגית היא:
האם היא מסוגלת להציע את ההפך מטראמפ מבלי להפוך להמשך של ההיגיון של טראמפ?
כלומר, האם היא מסוגלת להתמודד עם הפופוליזם הימני באמצעות פופוליזם חברתי וכלכלי, מבלי לשחזר את אותו קיטוב בצבע אחר?
זו עשויה להיות המערכה האידיאולוגית האמיתית של 2028.
אמריקה אינה מחפשת רק אדם שינהיג אותה אחרי טראמפ; היא מחפשת תשובה לשאלה: מה בא אחרי טראמפ?
ואם התשובה תגיע בדמותה של אוקסיו-קורטז, ארצות הברית לא תעמוד בפני שינוי מפלגתי מסורתי, אלא בפני ניסיון לבנות מחדש את הקואליציה הדמוקרטית על בסיס חדש: צעירים, מעמד העובדים, צדק כלכלי, אקלים, בריאות והגבלת השפעתו של ההון.
אבל הפרויקט הזה נתקל במכשול שאי אפשר לעקוף באמצעות סיסמאות: הבוחרים השחורים.
הצלחה בערים הגדולות ובקרב צעירים פרוגרסיביים אינה מספיקה. המפלגה הדמוקרטית זקוקה לקואליציה אלקטורלית רחבה, במיוחד במדינות המוקדמות שבהן לבוחרים השחורים יש משקל מכריע בקביעת כיוון הפריימריז.
אם אוקסיו-קורטז לא תצליח לבנות מערכת יחסים עמוקה יותר עם הבסיס הזה, היא עלולה להישאר כוכבת של השמאל מבלי להפוך למועמדת המפלגה.
מדיניות החוץ תהיה מבחן קשה אף יותר.
עמדותיה כלפי ישראל והמלחמה בעזה חיזקו את מעמדה בקרב חוגים פרוגרסיביים, אך במקביל הציבו אותה במרחק רגיש מחלקים בממסד הדמוקרטי.
אם תהפוך למועמדת לנשיאות, השאלה כבר לא תהיה קשורה לעמדה פוליטית אחת; אלא ליכולתה להציג דוקטרינה שלמה לביטחון הלאומי האמריקאי.
מה היא תעשה מול ישראל? כיצד תתמודד עם איראן?
כיצד תאזן בין סין לטייוואן? מה תהיה עמדתה ביחס למלחמה בין רוסיה לאוקראינה? וכיצד תתמודד עם מערך הבריתות האמריקאי?
כאן עוברת אוקסיו-קורטז מפוליטיקת המחאה לאחריות של מעצמת-על.
וזהו הפער המסוכן ביותר.
מועמד יכול לומר שהמערכת חייבת להשתנות. נשיא נדרש להסביר כיצד המערכת תעבוד בבוקר שאחרי.
לכן הסנאט עשוי להיות מבחינתה יותר מעוד תחנה פוליטית. הוא עשוי להיות מבחן הכרחי למעבר מסמל פרוגרסיבי לדמות מדינית, במיוחד בסוגיות של מדיניות חוץ, חקיקה וביטחון לאומי.
אבל ההיסטוריה האמריקאית אינה תמיד מתגמלת את בעלי המסלולים המסורתיים.
ברק אובמה הוכיח שהרגע הפוליטי יכול לקצר שנים של המתנה כאשר דור חדש נפגש עם מצב רוח ציבורי שמחפש שינוי.
וכאן מגיע יתרון הגיל.
אוקסיו-קורטז מייצגת דור שונה לחלוטין מהדורות של טראמפ וביידן. אם תגיע לנשיאות ב-2028, היא תהיה האישה הצעירה ביותר בתולדות ארצות הברית שכיהנה בתפקיד הנשיא, ברגע שבו גובר הביקוש לחידוש ההנהגה האמריקאית.
אבל צעירות לבדה אינה הופכת אדם לנשיא.
הנשיאות דורשת ניהול של מדינה, לא ניהול של קמפיין.
והיא דורשת יכולת לעבור מהמסר של "אנחנו נגד הממסד" למסר של "אנחנו אחראים על הממסד". זהו המבחן שיקבע את עתידה.
אם תשמור על דמותה כמורדת, היא עשויה להישאר אהובה על הבסיס שלה אך להיות חשופה לאובדן המרכז.
אם תשתלב יותר מדי בממסד, היא עשויה לזכות במרכז ולאבד את הסיבה שבגללה הפכה מלכתחילה לתופעה.
היא לכודה בין שתי זהויות: המורדת שהיא יצרה, והנשיאה שאולי תצטרך להפוך להיות.
לכן ההתמודדות של אוקסיו-קורטז, אם תתרחש, תהיה מבחן למפלגה הדמוקרטית יותר משהיא תהיה מבחן לאדם עצמו.
אם תזכה במועמדות, המשמעות תהיה שהשמאל הפרוגרסיבי עבר ממעמד של כוח הלוחץ על המפלגה למעמד של כוח המוביל אותה.
אם תפסיד, היא תוכיח שהפרוגרסיבים מסוגלים להזיז את המפלגה, אך עדיין אינם מסוגלים להשתלט על המרכז שלה.
ובשני המקרים, היא תשנה את המשוואה.
טראמפ, שכבר צפה שהיא תתמודד, אולי הבין מוקדם את טבעה של המערכה. בהצהרותיו האחרונות הוא קשר את האפשרות שתתמודד לניסיונה להתרחק מחלק מעמדות השמאל הקודמות שלה בנוגע לפשיעה ולערי מקלט, ובכך חשף גם כיצד הרפובליקנים עשויים להשתמש ברקורד שלה במערכה ארצית.
נוכחותה של אוקסיו-קורטז כמועמדת תעניק לרפובליקנים הזדמנות לצייר מחדש את הבחירות כעימות בין "אמריקה השמרנית" לבין "אמריקה הסוציאליסטית".
אבל הנשק הזה עלול להתהפך גם נגדם.
אם אוקסיו-קורטז תהפוך מסמל של השמאל למועמדת פרוגרסיבית שמדברת בשפה של מעמד העובדים, הכלכלה והביטחון הלאומי, המערכה תהפוך לפחות אידיאולוגית ויותר קשורה לשאלה מי מסוגל להציע לאמריקאים עתיד טוב יותר.
וכאן כל השאלה משתנה.
אמריקה אינה בוחנת ב-2028 רק אם היא מוכנה לאלכסנדריה אוקסיו-קורטז; היא בוחנת אם היא מוכנה לצאת מעידן טראמפ, או שתישאר שבויה במטוטלת שהעבירה אותה מפופוליזם ימני לאפשרות של פופוליזם שמאלי.
אם אוקסיו-קורטז תצליח להפוך את הכעס לתוכנית, את הפופוליזם לפרויקט שלטוני, ואת המחאה למדינה — הגעתה לבית הלבן לא תהיה רק ניצחון דמוקרטי.
היא עשויה להיות הכרזה שאמריקה נכנסה באמת לעידן שאחרי טראמפ.
אך אם לא תצליח לחצות את המרחק שבין הבסיס למרכז, בין הרטוריקה למשילות, ובין הפוליטיקה הפנימית לניהול העוצמה האמריקאית, היא תישאר אחת הדמויות המשפיעות ביותר בדורה, מבלי להפוך לנשיאת ארצות הברית.
ובסופו של דבר, השאלה לא תהיה:
האם אלכסנדריה אוקסיו-קורטז יכולה להגיע לבית הלבן?
אלא:
האם אמריקה מסוגלת להשתנות באותה מהירות שבה אלכסנדריה משתנה?
מאמר זה מבטא את דעת הכותב ואינו משקף בהכרח את עמדת האתר.
סופר: צוות המערכת
