13:48 זמן קודס הכבושה
וכאן טמונה הפרדוקס.
הסכם שמוצג כצעד לעבר עצמאות ביטחונית אזורית אינו מבטל את המערכת הקיימת, אלא עשוי להשתלב בתוכה. טורקיה עדיין חברה בנאט"ו, סעודיה מקיימת קשרים ביטחוניים וצבאיים עמוקים עם ארצות הברית, וגם לפקיסטן היסטוריה ארוכה של שיתוף פעולה ביטחוני עם וושינגטון.
לכן השאלה המרכזית היא: האם מכה בונה מערכת ביטחון אזורית עצמאית, או מחלקת מחדש את נטל הביטחון בתוך מערכת בינלאומית שבה לארצות הברית עדיין השפעה מרכזית?
והשאלה הרגישה יותר: האם הסדר זה עלול להפוך מברית בין מדינות לציר בעל זהות פוליטית-אסלאמית חוצת גבולות?
ההסכם קובע כי מתקפה חמושה על אחת משלוש המדינות תיחשב למתקפה על כולן. זה מעניק להסכם משקל הרתעתי ברור, גם אם המנגנונים המבצעיים של ההתחייבות הצבאית עדיין דורשים פיתוח.
אם ההסכם יישאר מסגרת לשיתוף פעולה בהגנה אווירית, חילופי מודיעין, ייצור צבאי, הגנת נתיבי שיט ואנרגיה — הוא עשוי להיות התפתחות טבעית בתפיסת הביטחון האזורית.
אך אם הוא יתרחב מבחינת מספר החברות, יבנה מוסדות משותפים ויתחיל לייצר שיח פוליטי אחיד, הוא עשוי להפוך מהסכם הגנה לפרויקט השפעה. בשלב הזה הזהות תהיה חשובה לא פחות מהנשק.
סעודיה מביאה עמה מעמד דתי וכלכלי מרכזי בעולם הערבי והמוסלמי; טורקיה מביאה כוח צבאי, תעשיית ביטחון והשפעה גיאופוליטית; ופקיסטן מביאה כוח צבאי משמעותי, עומק אסטרטגי ויכולת גרעינית.
אם לכל אלה יתווסף גם שיח של סולידריות מוסלמית, התוצאה עלולה להיות גדולה מסכום חלקיה.
לא נכון להגדיר את הסכם מכה כ"הסכם של האחים המוסלמים" במובן הארגוני הישיר. אין בנוסח המפורסם ראיה לכך שהוא נועד לשמש מוסד או חזית של האחים המוסלמים, וגם שלוש המדינות אינן ניתנות לצמצום לארגון או לאידיאולוגיה אחת.
אולם קיימת שאלה אחרת: איזו סביבה פוליטית עשויה להתפתח סביב הברית?
טורקיה בתקופת רג'פ טאיפ ארדואן פיתחה מודל המשלב בין המדינה, הצבא, הכלכלה, הדת וההשפעה האזורית. לכן הרגישות אינה נובעת מעצם הזהות המוסלמית של המדינות, אלא מהאפשרות שהזהות הזאת תהפוך לבסיס להגדרת בריתות, יריבויות ומחויבויות צבאיות מעבר לגבולות הלאומיים.
אם העולם המוסלמי יהפוך ממסגרת תרבותית ומרחב מדיני למערכת פוליטית, מדובר בשינוי משמעותי.
טורקיה מחזיקה באחד מנכסי הכוח המרכזיים בהסכם: צבא, תעשיית ביטחון, טכנולוגיה וניסיון מבצעי. אך היא אינה פועלת מחוץ לבריתותיה המסורתיות.
אנקרה עדיין חברה בנאט"ו, והמסר הטורקי הוא שהסכם מכה אינו מבטל הסכמים ובריתות קיימים אלא משלים אותם.
משמעות הדבר היא שטורקיה לא תמהר להילחם בשם שותפותיה בכל עימות. היא תפעל כאשר המלחמה תתיישב עם האינטרסים שלה.
הדת יכולה ליצור שפה משותפת — אך אינה מבטלת את שיקולי המדינה.
פקיסטן מעניקה להסכם ממד נוסף. היא המדינה המוסלמית היחידה בעלת נשק גרעיני, מחזיקה בצבא גדול ובניסיון מבצעי, ויש לה קשרים צבאיים ותיקים עם סעודיה.
אך יהיה זה מוטעה לראות בה רק "מטרייה גרעינית". האיום הביטחוני המרכזי מבחינת איסלאמאבאד הוא הודו, בעוד שסין היא שותפה אסטרטגית וכלכלית מרכזית, וארצות הברית עדיין נוכחת בשיקוליה הביטחוניים.
לכן כל דרישה מפקיסטן להיכנס לעימות אזורי תהיה כפופה בראש ובראשונה לאינטרסים הלאומיים שלה — בדיוק כפי שקורה עם טורקיה.
מבחינת סעודיה, להסכם יש יתרון ברור: גיוון האפשרויות הביטחוניות לאחר שנים שבהן משברים אזוריים חשפו את חולשותיהן של חלק מהמסגרות המסורתיות.
אך גיוון בריתות אינו שווה לעצמאות אסטרטגית.
עצמאות אינה פירושה להחליף את וושינגטון באנקרה או באיסלאמאבאד. העצמאות האמיתית מתחילה כאשר היכולת הלאומית הסעודית הופכת למרכז המשוואה, והבריתות החיצוניות משמשות כמכפיל כוח — ולא כתחליף לו.
לכן על ריאד לנצל את ההסכם לחיזוק ההגנה האווירית והטילית, תעשיות הביטחון, המודיעין, הסייבר, הגנת מתקני האנרגיה והנתיבים הימיים.
שלוש המדינות מבקשות לגוון את אפשרויותיהן הביטחוניות, אך ההסכם אינו מבטל את מערכת הביטחון הקיימת. משמעות הדבר היא שוושינגטון אינה נעלמת מהתמונה — ייתכן שתפקידה פשוט ישתנה.
במקום שארצות הברית תישא לבדה בחלק הארי של עלויות הביטחון במפרץ ובנתיבי השיט, מעצמות אזוריות עשויות לקחת על עצמן חלק גדול יותר מהנטל.
כאן מופיעה נקודה מרכזית:
עצמאות בכלים אינה בהכרח עצמאות בתפקיד.
סעודיה, טורקיה ופקיסטן יכולות לבנות מנגנון ביטחוני משלהן, ובמקביל לבצע משימות החופפות לאינטרסים אמריקאיים: הגנת אנרגיה, אבטחת נתיבי שיט, בלימת סכסוכים והתמודדות עם טילים וכטב"מים.
אין פירוש הדבר שוושינגטון תכננה את ההסכם או שולטת בו. המשמעות היא שתוצאות הברית עשויות להיות חשובות יותר מכוונותיה המקוריות.
אין בהסכם המוצהר אינדיקציה לכך שישראל היא צד לו, ואין הוכחה שהוא הוקם כדי להגן על האינטרסים הישראליים.
עם זאת, ישראל מסתכלת על הביטחון האזורי דרך סוגיות כמו טילים, כטב"מים, נתיבי שיט, אנרגיה, איראן והים האדום.
כל מערכת אזורית שמסוגלת להגן על האינטרסים הללו או לנטרל חלק מהאיומים עשויה להפיק תועלת גם עבור ישראל, אפילו בלי שתהיה חברה בה.
זהו למעשה המושג "נהנה עקיף".
אם הברית תביא לבלימת איומים איראניים, להגנת נתיבי השיט ולאבטחת מתקני אנרגיה, חלק מתוצאותיה עשויות לחפוף לאינטרסים הישראליים.
שלוש המדינות מדגישות שההסכם אינו מכוון נגד איראן, וטהרן עצמה הצהירה כי אינה רואה בו סיבה לדאגה.
אולם פוליטיקה אינה נבחנת רק לפי הצהרות, אלא גם לפי האופן שבו הסכמים משנים את מאזן הכוחות.
סעודיה היא יריבה אזורית משמעותית עבור איראן, טורקיה היא גם מתחרה וגם שותפה, ופקיסטן מעניקה להסכם עומק אסטרטגי בסביבתה של איראן.
אם ההסכם יתרחב, איראן עשויה להתמודד עם מערכת ביטחון אזורית חדשה בסביבתה.
לכן העמדה האיראנית הזהירה עשויה להיות מכוונת: תגובה חריפה מדי בשלב מוקדם עלולה להעניק לברית זהות אנטי-איראנית. לעומת זאת, התייחסות אליה כמסגרת הגנתית מאפשרת לטהרן לשמור לעצמה מרחב פעולה במערכת הביטחון האזורית העתידית.
המבחן הראשון של ההסכם לא בהכרח יהיה מלחמה גדולה. ייתכן שהוא יהיה הים האדום.
חופש השיט והאנרגיה הם אינטרסים משותפים לשלוש המדינות, וביטחון הים האדום קשור ישירות לסעודיה, לאינטרסים המסחריים של טורקיה ולשיקולים הימיים של פקיסטן.
כאן יתגלה הפער בין הנייר למציאות:
האם טורקיה תתערב?
האם פקיסטן תתערב?
האם שתיהן יסתפקו בתמיכה מדינית ומודיעינית?
והאם עקרון ההגנה המשותפת אכן יופעל?
המשבר האמיתי הראשון יגדיר את משמעות ההסכם יותר מכל הצהרה.
הסכם מכה אינו מהווה סכנה בפני עצמו.
אם יישאר הסכם הגנתי גמיש, הוא עשוי להיות מועיל. אם יהפוך למסגרת לייצור צבאי, חילופי טכנולוגיה והגנת נתיבי שיט, הוא עשוי להפוך לאחד הניסויים הביטחוניים האזוריים החשובים.
אך אם יהפוך לציר פוליטי בעל זהות אסלאמית חוצת גבולות, האזור עלול להיכנס לשלב שונה לחלוטין.
אז תצטרך הברית להגדיר: מי האויב? מה חזונה לגבי האזור? מה יחסיה עם ארצות הברית, ישראל ואיראן? כיצד היא מתייחסת להודו? ומי קובע את סדרי העדיפויות במלחמה ובשלום?
כאן בדיוק נמצא הסיכון האידיאולוגי.
השאלה העמוקה ביותר אולי אינה קשורה כלל לנשק, אלא להנהגה.
אם הסכם מכה יתרחב, יפעלו בו שלוש מעצמות בעלות סוגים שונים של כוח:
סעודיה — מעמד דתי ומשקל כלכלי.
טורקיה — כוח צבאי, תעשייתי והשפעה פוליטית.
פקיסטן — כוח צבאי, עומק אסייתי ויכולת גרעינית.
אך מי יוביל?
סעודיה לא תרצה להפוך למממנת של פרויקט אזורי שמדינה אחרת מובילה. טורקיה לא תמהר להיות זרוע צבאית של פרויקט סעודי, ופקיסטן תבקש לשמור על מרחב פעולה בין הודו, סין, המפרץ וארצות הברית.
כלומר, הברית מאחדת כוח — אך אינה מבטלת את התחרות על ההנהגה.
המסלול הראשון — המתון והעדיף:
הסכם מכה יהפוך למערכת הגנה אזורית מעשית, שתתמקד בהגנת המדינות החברות, בפיתוח תעשיות ביטחוניות ובהתמודדות עם איומים חוצי גבולות, בלי להפוך לציר אידיאולוגי.
המסלול השני — המסוכן יותר:
ההסכם יהפוך לציר פוליטי-אסלאמי, שבו הזהות הדתית משתלבת בביטחון, מספר החברות מתרחב וטורקיה הופכת למרכז פוליטי משמעותי.
המסלול השלישי — הפרדוקסלי ביותר:
הברית תהפוך לשכבה אזורית חדשה בתוך מערכת הביטחון הבינלאומית הקיימת. סעודיה, טורקיה ופקיסטן יישאו בחלק גדול יותר מנטל ההרתעה והגנת האנרגיה והספנות, בעוד ארצות הברית תשמור על השפעתה האסטרטגית.
במקרה כזה, ברית שנולדה בשם העצמאות עלולה להסתיים דווקא בחלוקה מחדש של הנטל בתוך המערכת שממנה ביקשה להשתחרר.
אין לשפוט את הסכם מכה לפי רגע החתימה. הסכמי הגנה אינם נבחנים בארמונות או בהצהרות, אלא ברגע הסכנה.
כאשר סעודיה תותקף, יתברר מהי מידת המחויבות הטורקית והפקיסטנית. כאשר פקיסטן תעמוד בפני משבר עם הודו, יתברר אם ההגנה המשותפת היא התחייבות אמיתית או מסגרת פוליטית. וכאשר נתיבי השיט בים האדום יהיו בסכנה, יתברר אם הברית מסוגלת לייצר כוח מבצעי משותף.
כאשר שלוש המדינות יחלקו ביניהן עמדות בנוגע לאיראן, לישראל או לארצות הברית, יתברר אם מדובר בברית אינטרסים — או בתחילתו של ציר פוליטי.
ולכן השאלה המרכזית אינה האם הסכם מכה חזק, ואף לא האם הוא מכוון נגד איראן.
השאלה האמיתית היא:
מי יחזיק בכוח הזה כאשר הוא יושלם? המדינות עצמן, הפרויקט הפוליטי שיתפתח סביבו — או מערכת ביטחון גדולה יותר שהברית תהפוך לחלק ממנה, גם בלי שהתכוונה לכך?
בסופו של דבר, הסכם מכה לא ייבחן לפי מה שהכריז על עצמו ביום היוולדו, אלא לפי מה שיהפוך להיות כאשר כוחו יגדל, מספר חברותיו יתרחב ויגיע רגע ההכרעה.
האם מדובר בברית הגנה — או בציר חדש שעשוי לשנות את מפת ההשפעה בעולם המוסלמי?
מאמר זה מבטא את דעת הכותב ואינו משקף בהכרח את עמדת האתר.
סופר: צוות המערכת
