14:27 זמן קודס הכבושה
כוחה של ארצות הברית מבוסס על פרדוקס גיאוגרפי: ארה״ב היא מדינה יבשתית מעצם מיקומה, אך את השפעתה בנתה במידה רבה כמעצמה ימית. מאז התבסס מעמדה, וושינגטון לא הסתפקה בהגנה על חופיה וגבולותיה, אלא הקימה צי המסוגל לפעול בכל האוקיינוסים, לצד רשת רחבה של בסיסים, בריתות ונתיבי שיט שאפשרו לה להשפיע על המסחר, הביטחון והפוליטיקה מעבר לגבולותיה.
אלא שהגישה הזו עמדה במבחן משמעותי במהלך המלחמה האמריקנית האחרונה נגד איראן. נוכחותו של אחד מחילות הים החזקים בעולם לא הספיקה כדי להעניק לו שליטה על אחד מנתיבי השיט החשובים בעולם — מצר הורמוז. כל עוד איראן הצליחה להשפיע על תנועת הספנות במצר, נחשפו גבולותיו של הכוח הימי האמריקני.
מכאן עולה שאלה רחבה יותר לגבי אופיו של הכוח האמריקני בשלב הבא: האם וושינגטון עדיין רואה בכוח הימי את הכלי המרכזי המאפשר לה להשליט את השפעתה בעולם, או שהיא מתחילה לתעדף תפיסה יבשתית יותר של עוצמה, גם כאשר היא מפעילה כוח צבאי מעבר לגבולותיה?
אין מדובר רק בפרשנות למדיניות טראמפ. מאמר ב־The National Interest תיאר את דונלד טראמפ כמי ש״נוטה יותר לראות בארצות הברית מעצמה יבשתית ולא מעצמה ימית״. למלחמה האחרונה עם איראן יש משקל רב בחיזוק התפיסה הזו.
כדי להבין את השינוי, יש להבחין בין החזקת כוח ימי לבין היותה של מדינה מעצמה ימית במובן האסטרטגי. לארצות הברית יש את הכוח הימי החזק בעולם — נושאות מטוסים, צוללות גרעיניות, משחתות, תעופה ימית ורשת בסיסים ברחבי האוקיינוסים. אך עצם החזקת היכולות הללו אינה מבטיחה שליטה מוחלטת בים או יכולת להגן על נתיבי סחר בכל מקום.
ההיסטוריון הימי הבריטי אנדרו למברט מבחין בין "כוח ימי", כלומר יכולת צבאית לפעול בים, לבין מדינה ימית שהופכת את נתיבי השיט לחלק מרכזי מהאסטרטגיה, מהזהות ומהאינטרסים שלה.
המלחמה עם איראן המחישה היטב את ההבדל. ארצות הברית נכנסה לעימות עם צי עצום, אך השאלה הייתה: מי הצליח לכפות את רצונו על מצר הורמוז?
איראן ניצלה את מיקומה הגיאוגרפי, את יכולות הטילים והכטב״מים ואת אמצעי הלחימה הימיים הא־סימטריים שלה, והצליחה להפוך את הבטחת חופש השיט ופתיחת המצר מחדש למשימה מורכבת ויקרה עבור ארצות הברית.
זהו ההבדל בין להחזיק בים לבין לשלוט בו. ארצות הברית יכולה לשלוח נושאות מטוסים למפרץ, אך אינה יכולה לשנות את העובדה שמצר הורמוז נמצא בסמוך לאיראן, ושכל כוח ימי הפועל בו נמצא בסביבה גיאוגרפית וצבאית שאיראן יכולה לנצל כדי להפעיל עליו לחץ. טהרן אינה זקוקה לצי המשתווה לצי האמריקני; די לה ביכולת למנוע מהכוח האמריקני להשיג את התוצאה המדינית שאליה הוא מכוון.
לאחר שהמלחמה עם איראן חשפה את גבולות הכוח הימי האמריקני, עולה השאלה האם היא תוביל את וושינגטון לחשיבה מחודשת.
המלחמה עשויה לחזק בארצות הברית מגמה שכבר הייתה קיימת, המטילה ספק בכדאיות של המשך הנשיאה בעלויות הצבאיות והפוליטיות של הגנת נתיבי שיט שאינם קשורים כולם ישירות לאינטרסים האמריקניים. מצר הורמוז, למשל, אינו חיוני רק לארצות הברית, אלא גם לאירופה ולמזרח אסיה. אם וושינגטון נושאת בחלק הארי של עלות ההגנה עליו, המחנה הטראמפיסטי יכול לשאול שאלה פשוטה: מדוע ארצות הברית צריכה לממן מערכת ימית שממנה נהנות כלכלות אחרות, מתחרות ובעלות ברית כאחד?
מנקודת מבט זו, המלחמה עם איראן הפכה למבחן של תפיסת האינטרס האמריקני. אם ארצות הברית יכולה להסתמך במידה רבה יותר על משאביה היבשתיים, יהיה קשה יותר לשכנע את הציבור האמריקני שעליו לשלם יותר כסף, להקצות חיילים ולשלוח ספינות כדי להגן על נתיבי מסחר הנמצאים אלפי קילומטרים משטח ארצות הברית.
וזה בדיוק מה שהופך את רעיון "המעצמה היבשתית" לרלוונטי.
גישה כזו עשויה להתאים לטראמפ, שרואה בכוח שמפעילה ארצות הברית בזירה הבינלאומית בעיקר אמצעי להשגת רווחים ישירים עבורה, ומעדיף לסגת מחלק מהמחויבויות שוושינגטון קידמה במשך שנים תחת התפיסה שהיא "שומרת הסדר הימי העולמי".
ההשוואה שטראמפ עשה בין ונצואלה לאיראן המחישה אולי את הפער הזה. טראמפ, שנראה בטוח ביכולתו לשחזר את המודל האמריקני שננקט בוונצואלה, נתקל באיראן בסביבה אסטרטגית שאינה ניתנת לצמצום ללחץ צבאי וכלכלי.
ונצואלה נמצאת בתוך המרחב האמריקני הישיר, שבו וושינגטון יכולה לנצל במקביל את יתרונה הכלכלי, הצבאי, הפוליטי והגיאוגרפי. איראן, לעומת זאת, רחוקה מארצות הברית, נהנית מעומק גיאוגרפי משמעותי, סמוכה לאחד מנתיבי השיט החשובים בעולם, וכל עימות עמה קשור ישירות לביטחון המפרץ ולתנועת האנרגיה והסחר העולמית.
לכן, "הסגנון היבשתי" של הפעלת כוח אינו עובר באותה קלות מעבר לאוקיינוסים. כאשר הכוח האמריקני עובר אלפי קילומטרים לאזור אחר, הוא נכנס למערכת שיקולים שונה לחלוטין.
כך גם אמר מזכ״ל המועצה העליונה לביטחון לאומי של איראן, עלי לאריג'אני, לפני מותו במהלך המלחמה, כאשר טען כי וושינגטון סברה שתוכל לסיים את המלחמה בתוך זמן קצר כפי שעשתה בוונצואלה, אך נכשלה בשל טעותו של טראמפ בהערכת איראן והאזור.
אם הניסיון מול איראן חשף את מגבלות החשיבה האמריקנית כאשר היא חוצה אוקיינוסים, התמונה מסתבכת עוד יותר כשמדובר בסין.
האם ארצות הברית יכולה, בעידן שבו עולה כוח המתחרה בה על ההשפעה העולמית ובונה יכולות ימיות הולכות וגדלות, להתכנס אל יבשתה ולצמצם את נוכחותה בים?
סין מייצגת כמעט את ההיפך מהמגמה שהטראמפיזם עשוי לקדם. בייג׳ינג אינה רואה בים מרחב המרוחק מהאינטרסים שלה, אלא המשך ישיר של ביטחונה הכלכלי, הצבאי והגיאופוליטי. בשנים האחרונות היא בנתה כוח ימי הולך וגדל, פיתחה יכולות טילים, חלל ואוויר, וחיזקה את נוכחותה בנתיבי השיט שעליהם נשענת כלכלתה.
האתגר הסיני אינו מסתכם בהגנה על הסחר. סין בונה יכולת שתהפוך כל התערבות צבאית אמריקנית בסביבתה הקרובה לקשה יותר, באמצעות טילים נגד ספינות, צוללות, מטוסים וכטב״מים, וכן יכולות מודיעין, גילוי ותקיפה לטווחים ארוכים.
לכן, הסביבה שבה התקשתה ארצות הברית מול איראן עשויה להמחיש חלק ממה שתעמוד בפניו במערב האוקיינוס השקט במקרה של עימות עם סין.
אם ארצות הברית תחליט להתכנס אל היבשה, חשיבותו של הים עבור יריבתה הסינית רק תגדל — וסין לא תשאיר אותו ריק.
לכן, נסיגה מכוח ימי לכוח יבשתי בעקבות המלחמה עם איראן אינה יכולה להתרחש ללא מחיר אסטרטגי. היא עלולה להעניק לסין מרחב פעולה רחב יותר.
וזו אולי הדילמה המרכזית של הטראמפיזם: הרצון לחזור אל היבשה מתנגש במציאות של עולם שבו איראן, רוסיה וסין מוכנות לנצל כל נסיגה אמריקנית.
לכן השאלה האמיתית אינה אם ארצות הברית היא מעצמה יבשתית או ימית, אלא האם היא יכולה לתעדף את היבשה, ובו בזמן לשמור על היכולת למנוע ממעצמה אחרת להשתלט על הימים שעליהם נשען חלק גדול מהשפעתה העולמית.
ייתכן שארצות הברית אכן מתרחקת מתפקיד "שומרת הימים", אך לא מהים עצמו. היא עדיין תזדקק לצי כדי להפגין כוח ולהבטיח את מעמדה, אך ייתכן שתהיה פחות מוכנה להשתמש בו — במיוחד כדי להגן על אינטרסים של אחרים.
סופר: צוות המערכת
