מדוע ישראל מתעקשת להישאר בעזה?

במהלך שתואר כ"היסטורי", הגיעה חמאס להסכמה עם "מועצת השלום" ועם המתווכים על מתווה בן 15 סעיפים להסדרת פירוק הנשק ואחסונו, במקביל להסדרים הנוגעים לנסיגה הישראלית, להפסקת הפעולות הצבאיות, לניהול הרצועה ולשיקומה. אלא שההתפתחות הזו חשפה פרדוקס: היא לא קירבה את ישראל אפילו במעט לקבלת ההסכם, אלא להפך — הוכיחה שהסוגיה המרכזית כבר אינה נשקה של חמאס, אלא עצם הישארותה של ישראל ברצועת עזה.

המלחמה בעזה, והשליטה הישראלית ביותר ממחצית משטחה, הפכו מסוגיה ביטחונית הקשורה ל־7 באוקטובר 2023 לפרויקט אידיאולוגי שמטרתו לכבוש מחדש את הרצועה, ליישב בה יהודים ולהקים אזורי חיץ ביטחוניים נטולי אוכלוסייה ותשתיות. זהו לב העניין המשתקף בהצהרותיו החוזרות של נתניהו ובסירובו החד־משמעי לכל נסיגה, כמו גם בהתעקשותו על ניסוחים שנועדו להאריך את תקופת השליטה הישראלית.

חמאס: קלפי המיקוח האחרונים על השולחן

הסכמת חמאס להסכם לא הגיעה במפתיע או יש מאין. במהלך יולי 2026 הפגינה התנועה גמישות הולכת וגוברת, שהחלה בהתפטרות ועדת החירום הממשלתית והסתיימה בהסכמה עם "מועצת השלום" על פירוק נשקה, אחסונו והעברתו לוועדה הפלסטינית של הטכנוקרטים. המשמעות המעשית של מהלך זה היא שחמאס לא תישאר כוח ממשלתי או צבאי ברצועת עזה.

ע'אזי חמד, חבר המשלחת של חמאס למשא ומתן, תיאר את מה שהתנועה הסכימה לו כ"וויתורים למען העם הפלסטיני", שמטרתם להציל את תושבי הרצועה מהמשך הצעדים הישראליים ומהתוכניות המכוונות נגדם. ההסכמה הושגה לאחר סבבי משא ומתן בקהיר בהשתתפות המתווכים, ולאחר בחירת ח'ליל אל־חיה ליו"ר הלשכה המדינית של התנועה.

מניעי חמאס להסכמה: בין כפייה לשיקולים אסטרטגיים

כמה גורמים דחפו את חמאס לקבלת ההחלטה, ובראשם ככל הנראה:

ראשית: הקשחת העמדה הישראלית – ישראל סירבה שוב ושוב ליישם את הנסיגה מעזה בתואנה של פירוק הנשק, ואף הרחיב צבאה את השליטה בשטח, עד שהגיעה לשליטה בכ־60–70% משטח הרצועה. פעולות ההרג והחיסולים נמשכו כמעט מדי יום למרות הסכם הפסקת האש שנחתם באוקטובר 2025; מאז חתימת ההסכם הרגה ישראל כ־1,225 פלסטינים ופצעה יותר מ־4,000, כאשר במהלך חודש יולי בלבד נהרגו 150 פלסטינים.

שנית: היעדר קלפי מיקוח – לאחר שישראל קיבלה לידיה את כל החטופים שלה, ובמיוחד את החיים שבהם, היא החלה להפר בהדרגה את ההסכם באמצעות חידוש ההפצצות והחיסולים, נסוגה מהתחייבויותיה בשלב הראשון של הסכם הפסקת האש וסירבה ליישם את השלב השני לפני פירוק נשקה של חמאס.

שלישית: מענה להתחייבויות אמריקניות – הנשק היה הקלף האחרון שהיה בידי חמאס, אך הוא לא היווה קלף מיקוח הדומה לקלף החטופים, אלא אמצעי להסרת התירוץ הישראלי, בתגובה להתחייבויות "מועצת השלום" והצד האמריקני שלפיהן פירוק הנשק יוביל את ישראל לנסיגה.

קווי ההסכם: פשרה מחושבת

ההסכם נוסח באופן שיאפשר לחמאס להשלים עמו, ולכאורה יבטיח את קיום התחייבויותיה של ישראל, באמצעות:

• אחסון הנשק במקום השמדתו, והעברתו לוועדה הפלסטינית של הטכנוקרטים.

• מהלך מקביל של פירוק הנשק, נסיגה ישראלית והפסקת הפעולות הצבאיות.

• פירוק המיליציות החמושות המזוהות עם ישראל ומניעת השתלבותן במנגנוני הביטחון.

• הכנסת סיוע הומניטרי ופתיחת מסלול לשיקום הרצועה.

• הכרה בזכות להגדרה עצמית ולהקמת מדינה פלסטינית.

ישראל: הסירוב שחושף את הכוונות

ערב נסיעתו של נתניהו לוושינגטון בסוף יולי, לפגישה עם טראמפ, אישר הקבינט המדיני־ביטחוני בישראל את כניסתה של "מועצת השלום" לרצועת עזה, לרבות מתן אפשרות לכוח הייצוב הבינלאומי להיכנס לאזור ולפקח על האזור הניסויי בדרום הרצועה. בן גביר היה המתנגד היחיד להחלטה.

אולם לאחר שובו של נתניהו, וב־31 ביולי, הודיע טראמפ על השגת הסכם "היסטורי" עם חמאס בנוגע ל"פירוק נשקה". במהלך חמשת הימים שלאחר מכן לא פורסמה עמדה רשמית מצד ישראל — ייתכן שנתניהו נקט טקטיקה זו כדי להימנע מסיבוך המצב מול טראמפ, ובמקביל לבחון את תגובות הזירה הפוליטית בישראל.

ההסתייגויות הישראליות: תנאים בלתי אפשריים

ב־4 באוגוסט, לאחר גל של דחייה וביקורת על ההסכם, פרסם נתניהו את עמדתו בפומבי: ישראל דוחה את ההסכם במתכונתו הנוכחית. ישראל העבירה שורה של הסתייגויות לחבר "מועצת השלום" טוני בלייר, ובהן:

• השמדת הנשק לאחר ריכוזו ואיסופו, ולא אחסונו.

• סירוב לנסיגה לפני שיובטח "פירוק מוחלט מנשקה" של חמאס.

• התנגדות להשתתפותן של טורקיה וקטאר בוועדה שתפקח על יישום ההסכם.

• התנגדות להפסקת הפעולות הצבאיות הישראליות ברצועה 14 יום לאחר אישור ההסכם.

בפגישתו של מלאדנוב עם נתניהו ב־3 באוגוסט דרש הראשון להפסיק את ההפצצות והחיסולים. אולם התוצאה הייתה שה"נסיגה הישראלית מהרצועה תהיה לאחר פירוק נשקה של חמאס ולא במקביל אליו", והמילים "נסיגה מלאה" נמחקו והוחלפו בניסוח "נסיגות בעזה".

מדוע הסירוב? שלושה ממדים המסבירים את העמדה הישראלית

הצהרותיו של נתניהו וסירובו הנחרץ להסכם המאפשר אחסון הנשק מעלים שאלה מהותית: אילו הנשק היה אכן הסוגיה המרכזית, הרי שאחסונו היה אמור לענות על היעד הישראלי של איסופו, איתור מיקומו ופיקוח עליו באמצעות הוועדה הלאומית. אז מה מונע מישראל להסכים?

הממד האידיאולוגי: הכיבוש הוא מטרה, לא אמצעי

המלחמה בעזה חדלה להיות סוגיה ביטחונית הקשורה רק ל־7 באוקטובר, והפכה לפרויקט אידיאולוגי שמטרתו כיבוש מחדש של הרצועה והתיישבות בה. נתניהו הצהיר זאת במפורש: "כל עוד אני ראש הממשלה, לא תהיה מדינה פלסטינית — לא בעזה ולא ביהודה ושומרון". על רקע הבחירות בישראל המתקרבות באוקטובר 2026, הפך הימין הישראלי את סוגיית חידוש ההתיישבות היהודית בעזה לאחד ממוקדי הקמפיין שלו.

הממד הביטחוני־צבאי: אזורי חיץ ללא גבולות

הדוקטרינה הביטחונית הישראלית קשורה לשאיפתה של מערכת הביטחון להקים אזורי חיץ ביטחוניים סביב ישראל, נטולי אוכלוסייה ותשתיות אזרחיות וצבאיות. זה מסביר את המשך ההתפשטות הצבאית עד לשליטה ב־60–70% משטח הרצועה.

הממד הפוליטי־אלקטורלי: אין נסיגה לפני הבחירות

נתניהו מסרב לבצע כל צעד לעבר נסיגה מהרצועה או מעבר לשלב מדיני, שבמסגרתו תיכנס הוועדה הפלסטינית של הטכנוקרטים, מחשש להשפעתו של מהלך כזה על ציבור הימין התומך בממשלה, הדורש את המשך הכיבוש וההתיישבות.

כשהתירוצים נופלים

ההסכם בין חמאס ל"מועצת השלום" היה היסטורי הן במישור המעשי — פירוק הנשק ואחסונו — והן במישור הסמלי — הסכמת חמאס לכך. אולם העמדה הישראלית נותרה מתנגדת, ואף מתריסה כלפי העמדה האמריקנית בעניין.

הדבר מוכיח פעם נוספת שהנשק כבר אינו הדבר שמעסיק את ישראל ברצועה; הרצועה, עם הנשק שנותר בה, אינה מהווה עוד איום ביטחוני על ישראל — לא במישור הצבאי, בעקבות השמדת התשתית הצבאית המרכזית, ולא במישור הפוליטי, שכן אף מנהיג פלסטיני לא יקבל החלטה לפתוח מחדש במערכה צבאית.

למרות זאת, ישראל מסרבת לסגת וליישם את השלב השני של הסכם הפסקת האש. הסיבה ברורה: ישראל רוצה להפוך את שליטתה ברצועה למצב קבוע, ובהמשך גם להתיישב בה.

התירוץ של הנשק נפל — ומה שנשאר הוא פניו החשופים של הכיבוש