למה ארה״ב עלולה להפסיד במלחמה מול איראן? חמישה גורמים מכריעים

המזרח התיכון חווה כיום מתיחות חסרת תקדים בעקבות ההסלמה הצבאית בין ארצות הברית לאיראן, כאשר מצרי הורמוז ועתיד מחירי הנפט הגולמי הפכו למוקד עניין עולמי. החשש הוא שכל הסלמה נוספת עלולה להביא לעלייה חדה במחירי האנרגיה ואף למשבר בינלאומי רחב יותר שישפיע על הכלכלה העולמית כולה.

אך השאלה המרכזית היא: האם ארצות הברית, המחזיקה בעוצמה צבאית עצומה, בכלכלה הגדולה בעולם ובבסיסים צבאיים הפרוסים בכל היבשות, מסוגלת להכריע מלחמה כזו? ההיסטוריה מלמדת אחרת. ארצות הברית כבר הפסידה בעבר במספר מלחמות מול יריבים שלא ניתן להשוות את כוחם הכלכלי או הצבאי לזה שלה, בין אם היו אלה מדינות בעלות תוצר לאומי קטן, לוחמים כפריים או קבוצות חמושות שהתבצרו בהרים.

בחינה של שלוש מלחמות אמריקאיות מרכזיות שבהן וושינגטון נכשלה בסופו של דבר – וייטנאם, אפגניסטן ועיראק – מאפשרת לזהות חמישה גורמים חוזרים המסבירים דפוס זה, גורמים שמטילים צל גם על מסלול העימות האפשרי מול איראן כיום.

וייטנאם: העליונות הצבאית שלא הצליחה להכריע

בווייטנאם החל המעורבות האמריקאית הישירה בשנת 1965, בעקבות תקרית מפרץ טונקין, כאשר נטען כי משחתת אמריקאית הותקפה על ידי ספינות טורפדו מצפון וייטנאם. אולם מסמכים שנחשפו מאוחר יותר הראו כי ייתכן שהתקיפה הראשונה הייתה תוצאה של הפרה אמריקאית של המים הטריטוריאליים, וכי התקיפה השנייה כלל לא התרחשה. כלומר, העילה למלחמה התבססה על מידע שהוצג באופן מטעה על ידי הממשל עצמו.

מבחינה גיאוגרפית, יערות הגשם הצפופים מנעו מהצבא האמריקאי לנצל את יתרונו בטנקים ובנשק כבד. לעומת זאת, הלוחמים הווייטנאמים שלטו היטב בלוחמת גרילה, בהסוואה ובמארבים, ונעלמו מיד לאחר עימותים באמצעות רשת מנהרות קו צ'י, שאורכה עלה על 200 קילומטרים וכללה מפקדות, בתי חולים ומחסני נשק תת־קרקעיים.

בתוך ארצות הברית עצמה, העלייה במספר ההרוגים, שהגיע לכ־58 אלף חיילים, והעלות הכלכלית של המלחמה שהתקרבה ל־168 מיליארד דולר, הובילו להתגברות מחאה ציבורית רחבה בהובלת סטודנטים, שהפכה בסופו של דבר לגורם מרכזי בהחלטת וושינגטון לסגת.

גם לאחר הנסיגה קרסה ממשלת דרום וייטנאם שנתמכה על ידי ארצות הברית במהירות בשנת 1975, בשל שחיתות וחוסר לגיטימציה ציבורית. סייגון נפלה לידי הצפון והמדינה התאחדה תחת שלטון קומוניסטי.

אפגניסטן: "בית הקברות של האימפריות"

אותו דפוס חזר באפגניסטן לאחר מתקפות ה־11 בספטמבר 2001. ארצות הברית הסתמכה על זכות להגנה עצמית כדי לתקוף מדינה שלמה, אף שהפיגועים בוצעו על ידי ארגון אל־קאעידה ולא על ידי ממשלת הטליבאן. הטליבאן דרש באותה תקופה ראיות לפני הסגרת בן לאדן, שאותר לבסוף בשנת 2011 בפקיסטן ולא באפגניסטן.

מבחינה גיאוגרפית, הרי אפגניסטן הקשים והתשתיות המוגבלות הפכו את פעולות האספקה למורכבות מאוד. מדובר באתגר שאיתו התמודדו בעבר גם בריטניה וברית המועצות, מה שהעניק למדינה את הכינוי "בית הקברות של האימפריות".

לוחמי הטליבאן שילבו בין חיי כפריים לבין נשיאת נשק בעת הצורך, דבר שהפך את ההבחנה בין לוחם לאזרח כמעט לבלתי אפשרית.

לאחר עשרים שנות מלחמה ועלויות שהגיעו ליותר משני טריליון דולר, גברו הביקורות בארצות הברית נגד "המלחמה ללא סוף". וושינגטון נסוגה בשנת 2021, והממשלה שהקימה קרסה בתוך ימים ספורים, בעוד הטליבאן חזר לשלטון שממנו הודח שני עשורים קודם לכן.

עיראק: ניצחון צבאי והפסד אסטרטגי

בעיראק בשנת 2003 התבססה המלחמה על הטענה שבידי בגדד נמצאים נשק להשמדה המונית – טענה שממשל בוש הודה מאוחר יותר כי לא הייתה מדויקת.

הצבא האמריקאי נאלץ להתמודד עם קרבות התשה קשים בערים צפופות כמו בגדד ופאלוג'ה, שבהן הסביבה האורבנית צמצמה את היתרון הטכנולוגי שלו. בנוסף, הוא נשחק בגלל מטעני חבלה מאולתרים – כלי נשק זולים יחסית שהצליחו להשמיד כלי רכב משוריינים בשווי מיליוני דולרים.

מבחינה ציבורית, התמיכה בממשל בוש ירדה מ־91% ל־25% ככל שהמלחמה הסתבכה. מבחינה מוסדית, פירוק מפלגת הבעת' והדחת חבריה מתפקידי מפתח פירקו חלקים גדולים ממבנה המדינה והצבא העיראקי, ויצרו כאוס שאפשר בהמשך את עליית דאעש.

איראן: חמשת הגורמים חוזרים על עצמם

חמשת הגורמים הללו – חולשת העילה, הגיאוגרפיה, הלוחמה הא־סימטרית, דעת הקהל הפנימית וכישלון בניית המדינה – נראים רלוונטיים גם לעימות מול איראן.

העילה המרכזית שמציגה וושינגטון, תוכנית הגרעין האיראנית, הייתה עדיין מוקד למשא ומתן דיפלומטי. זאת בזמן שארצות הברית, יחד עם בעלת בריתה ישראל, מחזיקות בעצמן ביכולות גרעיניות – מצב שמעורר שאלות בינלאומיות לגבי המניעים האמיתיים של המלחמה.

מבחינה גיאוגרפית, איראן מחזיקה בקלף אסטרטגי משמעותי באמצעות מצרי הורמוז, שדרכו עוברת כחמישית מאספקת הנפט העולמית.

בלוחמה הא־סימטרית מחזיקה טהראן בארסנל רחב של כלי טיס בלתי מאוישים זולים יחסית. רחפן בעלות של כ־20 אלף דולר יכול לאלץ את ארצות הברית להשתמש בטיל יירוט שמחירו כשני מיליון דולר. בנוסף, מוקשים ימיים זולים יחסית יכולים לאיים על מכליות נפט בשווי העולה על 160 מיליון דולר.

מבחינה פנימית, על רקע האינפלציה ועליית יוקר המחיה, קיים סיכוי גובר שדעת הקהל האמריקאית תתנגד למלחמה ממושכת שתוביל לעלייה נוספת במחירי הדלק.

לבסוף, הרגשות האנטי־אמריקאיים העמוקים בחברה האיראנית מאז מהפכת 1979, שהדיחה משטר מלוכני בעל קשרים חזקים עם וושינגטון, הופכים כל ניסיון לכפות הנהגה חלופית – כמו העלאת שמו של רזא פהלווי – למהלך שעלול להיתקל בהתנגדות ציבורית רחבה.

מהו בכלל ניצחון?

השאלה העמוקה יותר היא כיצד מגדירים ניצחון.

ארצות הברית השיגה בעבר ניצחונות צבאיים מהירים בשלוש המלחמות הללו – כיבוש בגדד בתוך שלושה שבועות והפלת הטליבאן בתוך חודשיים – אך היא נכשלה בהפיכת ההישגים הצבאיים ליציבות פוליטית ארוכת טווח.

כך נוצר דפוס של "ניצחון בקרב והפסד במלחמה".

אם אותו תרחיש יחזור על עצמו באיראן, ייתכן שוושינגטון תשיג יתרון צבאי זמני בשטח, אך בניית מערכת פוליטית יציבה לאחר מכן תישאר משימה קשה ביותר.

כאשר חמשת הגורמים הללו מתקיימים יחד, אפילו הצבא החזק בעולם עלול להיכשל במלחמה. ההיסטוריה מלמדת כי חוקיה אינם פוסחים על אף מעצמה, חזקה ככל שתהיה.