11:41 זמן קודס הכבושה
נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ חזר בו מביצוע האיום האחרון שלו לתקוף צבאית את איראן, אף שתיאר את התקיפה כ"מכה קשה" וכאחת התקיפות העוצמתיות ביותר מאז מלחמת העולם השנייה. האם מדובר היה בהחלטה טקטית זמנית ובמהלך הטעיה שנועד להרוויח זמן לצורך התחמשות והכנות לסבב חדש של חיסולים ותקיפות מפתיעות, או שמא מדובר בהתנגשות של וושינגטון עם גבולות הכוח האמריקאי כאשר העימות הופך למלחמת רצונות, גיאוגרפיה, אנרגיה, יכולות והתשה מול הרפובליקה האסלאמית?
התשובה אינה קשורה לגורם אחד בלבד, אלא לשורה של שיקולים אסטרטגיים, צבאיים, פוליטיים וכלכליים שהובילו את הממשל האמריקאי לבצע הערכה מחדש. זו גם לא הייתה הפעם הראשונה שבה טראמפ משתמש במדיניות של איומים והסלמה מול איראן. במהלך החודשים האחרונים הוא חזר על כך יותר משש פעמים – איים בתקיפות צבאיות ולאחר מכן נסוג ברגע האחרון.
זוהי מדיניות טראמפ שכבר הפכה גלויה בטהראן, והיא מבוססת על אסטרטגיה מוכרת בניהול משברים: העלאת רמת האיום, יצירת תחושת פחד ולחץ פסיכולוגי, הפגנת יכולת להשתמש בכוח, ולאחר מכן שימוש בהסלמה כקלף לחץ כדי לאלץ את הצד השני להיכנס למשא ומתן ולהעניק ויתורים.
אולם הבעיה שניצבה בפני טראמפ היא שהאסטרטגיה הזו כבר אינה פועלת מול איראן. טהראן מתייחסת לאיומי טראמפ כחלק ממלחמה פסיכולוגית וניהול הסלמה, והיא כבר אינה הצד שממתין למכה כדי להגיב עליה, אלא עברה לעמדת יוזמה וביצוע תקיפות מקדימות. איראן הוכיחה שכל הסלמה אמריקאית, ולא רק ביצוע תקיפות נגדה, תוביל למחיר ישיר עבור האינטרסים והבסיסים האמריקאיים באזור.
הדבר בא לידי ביטוי בתקיפות שביצע משמרות המהפכה האסלאמית נגד בסיסים אמריקאיים בירדן, שהיו פתאומיות ומדויקות. נוכחותם של יותר מ־50 אלף חיילים אמריקאים ועשרות בסיסים צבאיים אינה בהכרח מעניקה חופש פעולה מוחלט, שכן הפריסה הצבאית עצמה הפכה לנקודות חולשה אמריקאיות שניתן לפגוע בהן בכל סבב עימות חדש מול איראן.
כאן מתגלה אחת האמיתות המרכזיות במלחמות המודרניות: עליונות צבאית אינה שווה בהכרח ליכולת להשיג ניצחון פוליטי. מדינה יכולה להחזיק ביתרון עצום בכוח אווירי ובטכנולוגיה, כמו ארצות הברית, אך עדיין למצוא את עצמה חסרת יכולת לכפות את רצונה מול איראן, המחזיקה ברצון פוליטי, גיאוגרפיה מתאימה, יכולת התשה, סבלנות לעמוד במחירים, ובנוסף יכולות צבאיות שמסוגלות לגרום נזק משמעותי לאויב.
אחד ממקורות הכוח המרכזיים של איראן הוא הגיאוגרפיה. איראן אינה רק מדינה בעלת מאגרי נשק ויכולות טילים, אלא מוקד גיאופוליטי רגיש הנמצא בצומת של נתיבי האנרגיה החשובים בעולם, משקיף על המפרץ ועל מצר הורמוז – אחד מנתיבי השיט החשובים ביותר בעולם.
בנוסף, היא נהנית ממיקום אסטרטגי של בעלי בריתה בתימן, סביב מצר באב אל־מנדב והים האדום, ובעיראק שלה גבול ארוך עם סעודיה וירדן.
הגיאוגרפיה הזו הופכת מלחמה נגד איראן לשונה מכל עימות צבאי קונבנציונלי, ולא ניתן להשוות אותה למלחמה באוקראינה. וושינגטון אינה מתמודדת רק מול יכולות צבאיות איראניות, אלא מול סביבה גיאוגרפית שהופכת לגורם התשה ארוך טווח עבור ארצות הברית, המערב ובעלות בריתן באזור – ישראל ומדינות המפרץ.
הניסיון המודרני הוכיח שמלחמות אינן מוכרעות רק באמצעות מטוסים מתקדמים יותר, טילים מדויקים יותר או טכנולוגיה עדיפה, אלא באמצעות מערכת רחבה הכוללת יכולת עמידה, רצון פוליטי, גיאוגרפיה, כלכלה, יכולת לספוג אבדות ומחירים, ניהול זמן והיכולת להעלות את מחיר המלחמה עבור הצד השני.
אלו המרכיבים שאפשרו לאיראן לכפות את המשוואה הנוכחית:
"כל תקיפה אמריקאית לא תהיה ללא מחיר, וכל ניסיון לכפות תנאים באמצעות כוח יפתח פתח לעימות רחב יותר שקשה לשלוט במסלולו ובתוצאותיו".
הגורם הכלכלי ממלא תפקיד מרכזי בחישוביו של טראמפ. ארצות הברית אמנם יצרנית אנרגיה גדולה, אך היא עדיין מושפעת ממחירי הנפט העולמיים. העלייה במחירי הדלק יצרה לחץ פוליטי על הממשל האמריקאי, במיוחד לקראת בחירות האמצע לקונגרס.
בנוסף, מלאי הנפט האמריקאי מהווה גורם רגיש בחישובים האסטרטגיים. ירידה לרמות נמוכות של עתודות הנפט (250–300 מיליון חביות בחודש אוגוסט) מציבה את וושינגטון בפני בעיה הקשורה לביטחון הכלכלי והאנרגטי.
לכן, היעד האמריקאי בהפעלת לחץ על איראן הפך להיות קשור כיום לפתיחת מצר הורמוז ולהבטחת חופש תנועת האנרגיה בו, ולא בהכרח להפלת המשטר או להשמדת תוכנית הגרעין והטילים.
אולם גם תרחיש זה לא התממש, משום שאיראן סירבה להעניק ויתורים תחת לחץ ומנהלת את סוגיית מצר הורמוז ככלי אסטרטגי בצורה מחושבת. הדבר הוביל לירידה ברורה ברף היעדים האמריקאיים וחשף כי כלי הלחץ המרביים לא השיגו את התוצאות הפוליטיות שעליהן הסתמכה וושינגטון.
אחד הגורמים שתרמו לבלימת ההחלטה האמריקאית היו המהלכים האזוריים, במיוחד מצד מדינות מפרץ כמו סעודיה וקטר, לצד מאמצי פקיסטן למנוע את ביצוע התקיפה.
החשש במפרץ לא נבע רק מסולידריות פוליטית, אלא מהבנה מציאותית שכל מלחמה רחבה נגד איראן לא תישאר בתחומי איראן בלבד, ומדינות המפרץ ישלמו עליה מחיר כבד.
אם ארצות הברית תפגע במקורות האנרגיה האיראניים או בתשתיות חיוניות, הרי שלפי הצהרות טהראן, התגובה האיראנית תפגע באינטרסים האנרגטיים של בעלות בריתה של וושינגטון באזור, ובראשן סעודיה.
ברקע ההסלמה האמריקאית עלתה גם סוגיית החזרה למזכר ההבנות בין וושינגטון לטהראן. העמדה האיראנית היא לחזור למזכר וליישם אותו בפועל, ולא להסתפק באישור סמלי בלבד.
טהראן רואה ביישום המזכר, בהתאם לסעיפיו, הישג ורווח ברור עבורה, בעוד וושינגטון רואה בכך הפסד אסטרטגי. לכן ניסה טראמפ לעקוף את המזכר באמצעות פתיחת נתיב ימי מהמים הטריטוריאליים של עומאן, בעוד נתניהו התנגד למזכר, במיוחד לסעיף הראשון שבו הקשור להפסקת המלחמה בכל החזיתות, ובעיקר בלבנון.
ישראל הייתה בין הגורמים שהושפעו ביותר מחזרתו של טראמפ מהתקיפה נגד איראן. המדינה הייתה בכוננות צבאית רחבה, מקלטים הוכנו ורמת המוכנות הועלתה מתוך הנחה שתקיפה אמריקאית תפתח שלב חדש של עימות כולל והרסני.
אולם ביטול התקיפה יצר הלם פוליטי וצבאי בישראל, משום שהנסיגה האמריקאית חשפה את גבולות היכולת הישראלית להשפיע על ההחלטות האמריקאיות.
הדבר המדאיג יותר מבחינת תל אביב הוא ששחיקת היכולות הצבאיות באמצעות סבבי כוננות חוזרים ולאחריהם נסיגה, מובילה לשחיקה מסוימת בכוח ההרתעה. שכן הרתעה מבוססת על אמון היריב ביכולת לבצע, ולא רק על עצם החזקת הנשק.
עיתונאים ופעילים ישראלים כינו את טראמפ "ליצן", והביעו חשש שמצבה של ישראל מחמיר משום שהיא מנוהלת על ידי אדם כזה ולא על ידי מנהיגי המדינה.
למרות נסיגתו של טראמפ מהתקיפה האחרונה שאיים לבצע, אין משמעות הדבר שסכנת המלחמה הסתיימה. האזור עדיין נמצא במצב של עימות פתוח, וסבבי הסלמה חדשים עשויים לחזור בכל רגע.
חישוביו של טראמפ קשורים גם לגורמים פנימיים, בהם בחירות האמצע בארצות הברית בנובמבר ובעיות בתוך המפלגה הרפובליקנית, בעוד בנימין נתניהו מתמודד עם מציאות פוליטית ובחירותית מורכבת בישראל.
לכן, שלושת החודשים הקרובים יישארו תקופה של ניהול עימות ולא של הסדר סופי. הרפובליקה האסלאמית כבר אינה מתייחסת לאיומים האמריקאיים כאירוע חריג, אלא כחלק ממלחמה פסיכולוגית מתמשכת.
במקביל, איראן אינה מסתפקת עוד בתגובה לתקיפות, אלא עברה ליוזמה ולתקיפות מקדימות – כלומר פגיעה ביריב לפני שהוא כופה עליה את תנאי העימות.
חשוב לציין כי נסיגתו של טראמפ אינה משמעותה שוושינגטון איבדה את כוחה, או שטראמפ ויתר לחלוטין על אפשרות התקיפה. הוא עשוי לשנות את החלטתו בכל רגע. אך איראן הצליחה ליצור משוואת הרתעה שהופכת כל החלטה על הסלמה ומלחמה כוללת להחלטה בעלת מחיר גבוה ותוצאות שאינן מובטחות.
סופר: צוות המערכת
