עזיבתם של יותר ממאה לוחמי גדוד "צבר" המשתייך לחטיבת גבעתי את בסיס שדה תימן אינה הייתה רק "אירוע", כפי שניסו לצמצם זאת חלק מהפרשנויות בעברית. החיילים נראו כשהם מניחים את נשקיהם בתוך הבסיס ועוזבים במחאה על החלטות מפקדיהם, לאחר שחוו שנים של לחימה ולחץ נפשי, והפכו לפחות נכונים לחזור לדפוסי המשמעת הצבאית הרגילים.
האירוע בגבעתי החזיר לקדמת הבמה חוויה דומה שעברה חטיבת גולני לאחר מלחמת לבנון השנייה בשנת 2006, כאשר גדוד 51 חווה משבר מרד בתוך בסיס צאלים, לאחר חודשים של קרבות קשים, ובראשם קרב בינת ג'בייל שבו ספג הגדוד אבדות כבדות. באותה תקופה הוצג הסכסוך כהתנגדות בלבד להליכים פנימיים, אך למעשה הוא הצביע על הפער שנוצר בין החיילים הישראלים שחזרו מזירת לחימה קשה לבין ההנהגה שניסתה לעבור במהירות לשלב חדש מבלי להתמודד עם השלכות מלחמת לבנון.
כיום, לאחר שנים של לחימה מתמשכת במספר חזיתות, מוצאת עצמה חטיבת גבעתי בפני מבחן דומה. מנגד, ההנהגה הצבאית סבורה כי לא ניתן להמשיך ללא כללים ברורים ושרשרת פיקוד נוקשה, וכי מתן אפשרות לחצות קווים אדומים מאיים על מבנה המערכת הצבאית.
לפי נקודת מבט זו, המשבר בגבעתי מהווה מבחן לדימוי העצמי של הצבא הישראלי. החטיבה מוצגת כאחת מחטיבות העילית, אך השאלה נותרת: האם הצבא הישראלי מסוגל לשמור על לכידותו לאחר מלחמות ממושכות ששחקו את לוחמיו?
אירוע גבעתי: ניצוץ של משבר עמוק יותר
המשבר בתוך גדוד "צבר" של חטיבת גבעתי החל לאחר סיום משימתו המבצעית בדרום לבנון והמעבר לשלב החזרה לשגרה. במהלך ביקורת ציוד בתוך הבסיס, דרש מפקד הגדוד לפתוח אחד מהמכלים שהכילו סמלים ושלטים הקשורים למסורות של הלוחמים הוותיקים ביחידה. חלק מהלוחמים סירבו לכך, אך המפקד התעקש לפתוח אותו ולהסיר חלק מהסמלים שלדבריו אינם תואמים את "רוח צה"ל".
הדבר הוביל להסלמה בתוך הגדוד, כאשר יותר ממאה חיילים החליטו לעזוב את בסיס שדה תימן לאחר שהניחו את נשקיהם במקום, במחאה על התנהלות הפיקוד. לפי ההערכות בישראל, ללוחמים הוותיקים היה תפקיד מרכזי בדחיפת החיילים הצעירים להצטרף לצעד המחאה.
רוב החיילים חזרו לבסיס לאחר מספר שעות, אך האירוע הפך למשבר פיקודי שהוביל את מפקדת חטיבת גבעתי להתערב באופן ישיר. צה"ל הודיע כי יבחין בין מי שהובילו את המחאה לבין מי שהשתתפו בה, בניסיון לטפל באירוע כסוגיית משמעת, תוך בחינת טענותיהם של החיילים במקביל.
ניתן להסיק כי צה"ל מתמודד עם משבר הולך וגובר מול מה שניתן לכנות "דור הלוחמים" – חיילים שבילו שנים ארוכות בשדות הקרב וצברו ניסיון שגרם להם לראות את עצמם כקבוצה בעלת מאפיינים ייחודיים.
דור זה רואה בעצמו את מי שנשא בנטל העיקרי של המלחמות, שילם מחירים פיזיים ונפשיים כבדים, ושואף לקבל העדפות בשל כך. אולם צה"ל מדכא מהלכים מסוג זה מחשש להיווצרות מוקדי כוח והשפעה בתוך היחידות.
סופר: צוות המערכת