טהראן טיימס: הגיע הזמן לשחרר את בחריין

העיתונאי האיראני גארשה וזיריאן טוען במאמר זה, שפורסם באתר "Tehran Times" ותורגם על ידי אתר "א־ח'נאדק", כי שחרור בחריין ותושביה מהשלטון המכהן והמדכא יסיים את אחד משרידי הקולוניאליזם האבסורדיים ביותר באזור.

וזיריאן מפרט את העוולות האחרונות, שלטענתו ביצע שליט בחריין, חמד בן עיסא אל־ח'ליפה, נגד חלק מאזרחי בחריין, כאשר השתמש בשלילת אזרחות ככלי נשק.

לדבריו, השלטון הורה לשלול את אזרחותם של לפחות 69 אזרחים בטענה שהם מגלים אהדה לתקיפות התגמול האיראניות. יותר ממחציתם ילדים, עשרה מהם תינוקות, ואחד מהם היה תינוק שלא מלאו לו 19 ימים בלבד ברגע קבלת ההחלטה.

הוא מתאר מדיניות זו של השלטון הבחרייני כ"הידרדרות מוסרית", משום שלטענתו מדובר ב"ענישה קולקטיבית של משפחות שאבותיהן שתלו את שורשיהן באיים הללו במשך דורות".

לכן קורא גארשה וזיריאן ל"שחרור בחריין משליטיה", בטענה כי הדבר יסיר את העוול מתושביה וישחרר את אזור המפרץ הפרסי מהנוכחות האמריקאית והישראלית במדינה זו.

הטקסט המתורגם:

בחריין היא מעוז של מיעוטים המשתרע על פני שטח של 760 קמ"ר, והיא מציגה את עצמה כמדינה ריבונית. משפחת אל־ח'ליפה ה"פושעת", לפי הכותב, מנהלת במקום משטר שבטי וכיבושי שהועבר מנג'ד בשנת 1783.

לטענתו, המשפחה קטעה בכוח מאות שנים של שלטון פרסי רציף, שנמשך לאורך התקופות הצפווית והאפשארית.

בשנת 1957 הכריזה טהראן באופן רשמי כי הארכיפלג הוא המחוז ה־14 של איראן. לפי המאמר, מהלך זה היה "תרמית קולוניאלית" שבוצעה על ידי הבריטים ואושרה על ידי מוחמד רזא פהלווי.

תושבי בחריין המקוריים, ובהם בני שבטי בהארנה ועג'ם, לא הסכימו להעברת רכושם.

מבנה שלטון המיעוט

משטר השולט בחברה שבה השיעים המקומיים מהווים, לפי הטענה, עד 70% מהאוכלוסייה, אינו יכול למשול באמצעות הסכמה רחבה — אלא באמצעות מנגנוני הכלה ושליטה.

התפקידים הבכירים בצבא ובמערכת המשפט נותרים סגורים לחלוטין בפני הרוב. לעיתים קרובות, האנשים הנושאים נשק ברחובות הם מגויסים פקיסטנים וירדנים שקיבלו אזרחות במהירות.

לטענת הכותב, הם אינם חשים מחויבות של קשרי משפחה או שייכות כאשר הם נכנסים לכפרים המקומיים. 

באפריל השנה, חמד בן עיסא אל־ח'ליפה, שליט המשטר המתואר במאמר כדיקטטורי, השתמש באזרחות ככלי נשק באופן חסר תקדים.

לפי המאמר, הוא הורה לשלול את אזרחותם של לפחות 69 אזרחים בטענה שהם מביעים אהדה לתקיפות התגמול האיראניות. יותר ממחציתם היו ילדים, עשרה מהם תינוקות, ואחד מהם תינוק בן 19 ימים בלבד.

הכותב טוען כי מדיניות השלטון הידרדרה לכדי ענישה קולקטיבית נגד משפחות שאבותיהן וצאצאיהן חיו באיים הללו במשך דורות.

מדד העינויים העולמי מדרג את בחריין בין המדינות בעלות רמת הסיכון הגבוהה מסיבה מוצדקת, לפי המאמר.

בכלא "ג'ו" עוברים אסירים, לטענת הכותב, עינויים מיניים, מניעת שינה וקללות בעלות אופי עדתי מצד שכירי חרב זרים.

מר מוחמד אל־מוסווי, לפי המאמר, עבר לאחרונה עינויים עד מוות במהלך חקירה, וגופתו הוחזרה כשהיא נושאת סימני פציעות קשות.

המדינה, כך נטען, מנהלת מלחמה פתוחה נגד הדת.

בחודשים מאי ויוני של השנה הנוכחית עצרו כוחות המשטר יותר מ־50 אנשי דת.

במהלך חודש מוחרם, שר הפנים ראשד בן עבדאללה אל־ח'ליפה אסר, לפי המאמר, על הצגת תמונות של אנשי דת והפליל את האבל הציבורי על מנהיגים איראנים שנהרגו.

כמו כן, המשטרה החמושה פשטה על אזור אבו צאיבה וקרעה דגלים שחורים. גז מדמיע הפך, לפי הכותב, לקטורת המועדפת על המשטר.

צו מספר 31 משנת 2026 ביטל את הנהלת הווקף הג'עפרי העצמאית והעביר נכסים קהילתיים בני אלף שנים לניהול של ממונים פוליטיים.

לטענת המאמר, המשטר אף סיווג מחדש את מוסד ה"ח'ומס" כפעולה של הלבנת הון.

פלטפורמה אימפריאלית המתמודדת עם תגובת נגד

המשפחה עצמה, שלפי הכותב מתייחסת לרוב אוכלוסייתה כאויב פנימי, שיעבדה את האיים לכוחות חיצוניים.

בחריין אפשרה לארצות הברית להשתמש במרחב האווירי שלה במהלך הפלישה לעיראק בשנת 2003.

היא הזמינה אלף חיילים סעודים לעבור דרך גשר המלך פהד הידוע לשמצה כדי לדכא מפגינים בשנת 2011.

כמו כן, המלך הודיע בגאווה כי בניו הצטרפו למערכה הסעודית נגד תימן בשנת 2015.

לפי המאמר, "הבגידה הגדולה ביותר" הגיעה עם הסכמי אברהם בשנת 2020, כאשר המשטר "נירמל" את יחסיו עם ישראל בניגוד לרצון הציבור. 

סקרי דעת קהל מהשנים האחרונות, לפי המאמר, מצביעים על התנגדות ציבורית להסכם זה בשיעור של כ־95%.

באמצעות אירוח בסיס הצי החמישי האמריקאי בבחריין, ובאמצעות פתיחתו מחדש של המתקן הימי הבריטי, הפך המשטר, לטענת הכותב, כל תשתית אזרחית מרכזית במדינה למטרה אפשרית במקרה של הסלמה.

התקיפות המדויקות של איראן נגד מפקדת הצי החמישי בשנת 2026 היו, לפי המאמר, פעולות הגנתיות. הכותב מוסיף כי חזית ההתנגדות עשויה להרחיב פעולות מסוג זה בעתיד.

גשר המלך פהד, המכונה במאמר "הגשר המקולל", מהווה עורק חיים לכלכלת המשטר ולתגבורות הצבאיות הסעודיות, כפי שנראה לדבריו בפלישת כוחות "מגן חצי האי" בשנת 2011.

לפי הכותב, הגשר עשוי להפוך במוקדם או במאוחר למטרה.

מתקני התכת האלומיניום של בחריין ותחנות הכוח שלה בהיקף של ג'יגה־וואטים רבים, לצד מתחמי אל־חד, א־דורה וסיתרה להתפלת מים, חשופים לחלוטין, לטענתו.

לטענת המאמר, משטר שמעודד ואף משתתף בתקיפות נגד תשתיות איראניות אינו יכול לטעון לחסינות על תשתיותיו שלו.

תרחישים לאחר המלוכה ומשפטי נירנברג

עדיין ניתן למנוע את חורבנה של בחריין, לפי המאמר.

נפילת משפחת אל־ח'ליפה תסיר מיד את המטרה, ולאחר מכן יש לדחות לחלוטין סיפוח סעודי.

לדברי הכותב, תרחיש כזה רק יחליש את הרוב השיעי תחת שלטון ווהאבי מוחלט.

הקמת רפובליקה פרלמנטרית עצמאית תאפשר ייצוג אמיתי, אך היא תירש את אותן חולשות מבניות שהקלו בעבר על הכיבוש הזר.

לפי המאמר, החלופה ההיסטורית העקבית יותר היא קשר עצמאי עם הרפובליקה האסלאמית של איראן.

באמצעות מעמד דומה למעמד של פורטו ריקו, יכולה בחריין לשמור על ממשל מקומי, בעוד שהתשתיות האסטרטגיות יהיו תחת מטריית הביטחון של איראן ושל חזית ההתנגדות.

העם הבחרייני, לפי הכותב, היה מאז ומתמיד חלק בלתי נפרד מחזית ההתנגדות, גם תחת שליטים שהיו אויבים מוצהרים של ההתנגדות ושל העם הבחרייני.

לאחר ה"שחרור", כך נטען, תואם סוף סוף הקו הפוליטי שלהם את אמונותיהם. 

דמיינו כוח הגנה בחרייני גאה ומשוחרר, בניגוד לכוח שמונהג כיום על ידי ח'ליפה בן אחמד אל־ח'ליפה — אדם שעבר הכשרה בריטית בתחום אכיפת החוק, אשר לפי המאמר הקדיש עשרות שנים להפיכת כוח ההגנה הבחרייני לצבא פרטי של משפחת אל־ח'ליפה.

כשהוא חמוש במטוסי שאהד־136, פתח־110 ו־ח'ייבר שכנר, כך נטען במאמר, כוח זה יטהר את בסיסיו מספינות מלחמה אמריקאיות ובריטיות "תוקפניות", ויהפוך אותם לנקודות יציאה שירחיבו את טווח פעילותה של "חזית ההתנגדות" אל מערב ודרום המפרץ הפרסי.

לבסוף, כך נכתב, ינוצלו יכולות האי בתחום האלומיניום והאוכלוסייה המשכילה שלו למטרות פוריות.

בכל מקרה, הצדק הוא עניין שאינו ניתן לפשרה.

ועדת האמת והפיוס של דרום אפריקה אינה מספיקה, לפי הכותב, כדי להעמיד לדין את מי שהשתמשו בגז נגד תהלוכות דתיות.

משפטי נירנברג, כך נטען, קבעו את עקרון האחריות הפלילית האישית של מנהיגי מדינות על פשעי מלחמה דמוגרפיים.

לטענת המאמר, על רבים מהם, ובהם "העריץ המוכתר מעצמו" חמד בן עיסא אל־ח'ליפה, שר הפנים ראשד בן עבדאללה אל־ח'ליפה וראשי מנגנוני המודיעין, לעמוד בפני בתי דין צבאיים עצמאיים.

מסע ללא חזרה לתל אביב

לפי המאמר, מאזן הכוחות נוטה לטובת ה"שחרור".

מספר האזרחים המקוריים בבחריין עומד, לפי הכותב, על כ־600 אלף בני אדם, בעוד שמשפחת השלטון היא מיעוט קטן שאינו נתמך אלא על ידי כוחות זרים.

המצב האזורי, לטענתו, השתנה באופן דרמטי.

העניין הצבאי האמריקאי מפוזר מאוד, וכוחות המשטר הישראלי — בעלי בריתה הקרובים של משפחת אל־ח'ליפה — סופגים אבדות כבדות במספר חזיתות.

סעודיה, לפי המאמר, אינה מסוגלת לבצע מבצע הצלה נוסף.

ואם ריאד תטעה בחישוביה ותעבור שוב דרך הגשר, תהפוך אותה חזית ההתנגדות ל"משבר סואץ הפרטי שלה" ותנחיל לה תבוסה קשה.

שחרור בחריין, לפי המאמר, ישפר את המפה הגיאופוליטית עבור כולם.

הוא יסלק את מפקדת הצי האמריקאי ה"עוינת" ואת דריסת הרגל של המודיעין הישראלי במפרץ הפרסי.

הרוב המקומי יזכה, לטענת הכותב, בזכויות בסיסיות לקיים את פולחניו הדתיים ולהביע את אמונותיו ללא פחד.

גם המיעוט הסוני ייהנה מכך, לפי המאמר, משום שיחיה במדינה חופשית המגינה על זכויותיהם הדתיות של כלל אזרחיה, משוחררת מהנטל של שותפות קבועה.

באשר למשפחת אל־ח'ליפה, אותה מכנה הכותב "המשפחה הפושעת", הוא טוען כי היא בחרה את יעדה באמצעות הסכמי אברהם.

לדבריו, עליה לארוז את חפציה ולנסוע לתל אביב או לחיפה.

הוא מוסיף כי המראה יהיה מוכר עבורם, משום שלטענתו ההתייחסות רבת השנים שלהם לרוב השיעי המקומי כאיום דמוגרפי תואמת לחלוטין את האידיאולוגיה של בעלי בריתם הממתינים להם.

ולפי המאמר, הדבר הטוב ביותר עבורם הוא שהם לא יצטרכו עוד להשגיח על תהלוכות מוחרם או להעמיד פנים שהם שולטים בחברה מוסלמית שמעולם לא קיבלה אותם.

ככל שימהרו לעלות על אותו מטוס, כך יהיה הדבר טוב יותר עבור העם שאותו, לפי הכותב, הם "כבשו במשך 243 שנים".