11:37 זמן קודס הכבושה
בנימין נתניהו ביקש מביקורו השמיני בוואשינגטון מאז חזרתו של דונלד טראמפ לבית הלבן דבר אחד העולה בחשיבותו על כל התיקים המונחים על השולחן: החזרה אל לב מעגל קבלת ההחלטות בתוקפנות נגד איראן – אותו מעגל שבו מצא את עצמו מורחק ממנו בהדרגה מאז שהחליט טראמפ להשעות את התקיפות האוויריות האמריקאיות ולפתוח את הדלת למסלול משא ומתן מול טהראן. אולם מה שהתרחש בחדר הסגלגל, אמש (שלישי), היה רחוק לחלוטין מהתמונה שניסה נתניהו למכור לציבור שלו טרם המראת מטוסו.
הפגישה, שהפגישה בין השניים לראשונה מאז פרוץ התוקפנות המשותפת נגד איראן בפברואר האחרון, התאפיינה בצננה בולטת שנתניהו לא היה מורגל בה בביקוריו הקודמים בוואשינגטון. שלא כהרגלו, ראש הממשלה הישראלי לא זכה לפגישה בארבע עיניים בעלת אופי סודי או אסטרטגי מיוחד, אלא טראמפ הסתפק בפגישה מורחבת שנמשכה כHistorical שעה וחצי, ולא יצאו ממנה מסיבות עיתונאים או הלקטות מצולמות – אינדיקציה לכך שהנשיא האמריקאי לא היה מעוניין להעניק לביקור את התנופה התקשורתית שנתניהו כה ניסה להשיג.
משמעותי עוד יותר היה העובדה שטראמפ יזם, שעות ספורות לפני הפגישה, מה שנראה כ"שריפת" הקלף שנתניהו התכוון להשתמש בו כציר מרכזי בביקורו: המודיעין על מתקן "הר הגרזן" (ג'בל אל-פאַאס) סמוך לנתנז. כאשר נשאל בראיון ל"פוקס ניוז" על דיווחים העוסקים בכוונה של נתניהו לעדכן אותו בנתונים חדשים על הגברת הפעילות האיראנית באתר, ענה טראמפ בטון שהיה בו זלזול גלוי, בציינו כי נתניהו מוסר לו את המידע הזה מכיוון שהוא רוצה להשאיר אותו מעורב בתיק, وأنה כלל אינו זקוק לשמוע זאת ממנו. הוא אף הרחיק לכת והדגיש כי הוא יודע בדיוק מה מתרחש בתוך "הר הגרזן", ותירא את האתר כ"לא בעיה גדולה". עמדה פומבית זו, שקדמה לפגישה בשעות ספורות בלבד, רוקנה את הקלף שבנה עליו נתניהו מתוכנו עוד טרם הציג אותו – דבר שתואר בדיווחים בתקשורת העברית ככזה שעורר תרעומת גלויה בקרב מקורבי ראש הממשלה, שמצאו כי המסר האמריקאי בא לומר שוושינגטון אינה זקוקה עוד למודיעין ישראלי במעקב אחר התיק האיראני.
זה לא היה הפרק היחיד שניסה נתניהו לנהל ולא קצר ממנו את שביקש. לפי דיווחים בחוגים ישראליים, הוא ניסה גם לחלץ מטראמפ ערבויות לתמיכה אישית בו בהתמודדות הבחירות הקרובה, או לפחות הצהרה פומבית שתציג אותו כבעל ברית מועדף של הממשל האמריקאי. אולם טראמפ לא סיפק דבר מעין זה – דבר הנושא משמעות כפולה אם לוקחים בחשבון שאחת המטרות המרכזיות של נתניהו מהביקור לא הייתה איראן לבדה, אלא עתידו הפוליטי האישי, בצל חששותיו הגוברים לכך שוושינגטון תטה, גם אם באופן בלתי ישיר, להתקרבות מול יריבים פוטנציאליים שלו, כמו גדי איזנקוט.
אפילו ההודעה הרשמית שיצאה מטעם הבית הלבן לאחר הפגישה הכילה רמז שלא נעלם מעיני המשקיפים: דוברת הבית הלבן, קארולין ליוויט, הסתפקה בתיאור שתי הפגישות שקיים טראמפ עם נתניהו ועם נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי כחיוביות ופוריות, ללא פירוט נוסף, ובנוסח אחיד שאיחד את שתי הפגישות יחד במקום לייחד את נתניהו בהודעה נפרדת שהייתה ראויה, מנקודת מבט ישראלית, לבעלת ברית אסטרטגית ראשונה במעלה. השטחה פרוטוקולית זו לא עברה בשקט בתקשורת העברית, שניתוחיה זיהו מצב של פסימיות אצל נתניהו וצוותו, כולל הערכות לפיהן ראש הממשלה מתקבל בזהירות ובמרחק השונים לחלוטין מהקבלה לה זכה לפני מספר חודשים, כשהיה שותף מלא להחלטת המלחמה.
בניסיון לכסות על התרחקות זו, הצהיר נתניהו לאחר הפגישה כי הוא מסכים לחלוטין עם טראמפ על מניעת איראן מהשגת נשק גרעיני "בהסכם או בלעדיו", בניסיון להציג הרמוניה מוחלטת עם הקו האמריקאי המעדיף כעת מסר דיפלומטי. אולם הצהרה זו מתנגשת במציאות של המסלול הישראלי עצמו; תל אביב מעולם לא תמכה בהסדר דיפלומטי כלשהו מול טהראן, אלא התנגדה למזכר ההבנות שנחתם בין וושינגטון לטהראן ביוני האחרון, והמשיכה לדחוף לקראת אופציה צבאית שתביא לשינוי המשטר ולא להסכם. הצהרתו של נתניהו, אם כן, קרובה יותר לניסיון להלבין את המחלוקת הפומבית ולהציג הסכמה פורמלית עם נשיא שאינו מעניק לו עוד את מרחב היוזמה שהיה מורגל אליו.
קיים ממד נוסף שאינו נופל בחשיבותו מתיק הגרעין עצמו, והוא הממד האלקטורלי המנחה את חישובי שני המנהיגים, גם אם מזוויות שונות. טראמפ, שספג את חלקו בביקורת הפנימית בשל מלחמה שנמשכה חמישה חודשים מבלי להשיג תוצאות מכריעות, וחטף תוכחה חוזרת על כך שמטרותיה נראו בחלקן הגדול כמטרות ישראליות יותר מאשר אמריקאיות – בניגוד לסלוגן "אמריקה תחילה" שעליו נבנה נאומו האלקטורלי – מנסה כיום להגדיר מחדש את המלחמה הזו בתודעה הציבורית האמריקאית לקראת בחירות האמצע. תיאורה כקרב שוושינגטון מנהלת להגנה על האינטרסים שלה עצמה, ולא ניאבת לישראל, מהווה ניסיון להפוך נטל פוליטי ששימש נגדו לקלף שניתן לגלגל לטובתו, באמצעות הצגת נחישות נשיאותית מול איום גרעיני איראני הנוגע במישרין לביטחון הלאומי האמריקאי. זה מה שמסביר חלק מהתעקשותו להיראות כבעל המילה הראשונה והאחרונה בתיק, ולא נתניהו. מנגד, נתניהו מבין את המשוואה הזו היטב, ומנסה מצידו להשקיע בה באופן שישרת את הישארותו שלו במרכז הבמה. כל הסלמה חדשה, גם אם ינהיג אותה טראמפ במנותק מהרצון הישראלי המלא, מעניקה לנתניהו הזדמנות להציג את עצמו בפני בוחריו כמנהיג מלחמה שלא ניתן לוותר עליו ברגע אזורי רגיש – מה שגורם לו להקפיד להישאר קרוב לזירת האירועים וקשור בשמו, גם אם אינו עוד בעל ההחלטה בה.
סיכומה של התמונה הוא שביקור זה, בניגוד לביקורים קודמים שחוללו השפעה ישירה על מסלול ההסלמה או הרגיעה, לא שינה דבר מהותי במשוואה הקימת. טראמפ ממשיך בכיוון של תיאור מלחמה זו כקרב אמריקאי בראש ובראשונה, המנוהל לפי החישובים והעיתוי של וושינגטון, ולא לפי התפיסה או הקצב הישראליים. מה שעשה נתניהו בפועל לא חרג מניסיון נואש להחזיר דריסת רגל במעגל קבלת החלטות שממנו הורחק.
אין פירוש הדבר בהכרח שההסלמה לא תחזור; איראן נותרה תיק הפתוח לכל האפשרויות, ווושינגטון עצמה לא שללה את האופציה של חזרה לתקיפות אם הדיפלומטיה תיכשל. אך הסוגיה כאן שונה באופן יסודי: מה שנשתנה אינו עצם הסבירות להסלמה, אלא מי מחזיק בהחלטה לגביה וכיצד מנוהלים העיתוי והכלים שלה. ישראל אינה עוד שותפה בניסוח ההחלטה הזו או בקביעת העיתוי שלה כפי שהיה בסבבים הקודמים, אלא הפכה קרובה יותר למעמד של בעלת ברית מבצעת הממתינה לאות – כלומר, דומה למעמדן של מדינות המפרץ בעלות הברית של וושינגטון, המורגלות להסתדר מאחורי ההחלטה האמריקאית ולא ליצור אותה. במובן זה, ישראל מוצאת את עצמה כיום, כמוה כיתר צדדי העימות באזור, בעמדת הממתינה ולא בעמדת מקבלת ההחלטות, בהמתנה שהנשיא האמריקאי יקבע מתי וכיצד ייסגר העימות הזה, או ייפתח מחדש – תוך שההבדל נותר שחזרה להסלמה, אם תתרחש, תישא הפעם חתימה אמריקאית ולא חתימה ישראלית משותפת עמה כפי שהיה בעבר.
סופר: צוות המערכת
