כיצד הפכה הפסקת האש בעזה לחלק מהמערכה?

במראה שחוזר על עצמו במנגנונים מוכרים, הפכה הרגיעה בעזה לחרב פיפיות; כאשר ישראל עושה שימוש בהסכמי הפסקת אש ככלים לניהול הסכסוך ולא לסיומו, תוך שימוש בהם ככיסוי להסלמה שיטתית שמגדירה מחדש את משמעות המושג "הפוגה" במילון המלחמה המודרנית. מה שמתרחש כיום ברצועה ההרוסה אינו ניתן לתיאור רק כ"הפרות" של הסכם שנחתם לפני עשרה חודשים, אלא כפירוק שיטתי של כל מרכיבי היציבות והפיכת הסכם הרגיעה למנגנון המשרת אג'נדה צבאית ופוליטית רחבה יותר.

הפעולות הישראליות היומיומיות הכוללות חיסולים, הפצצות והרס חורגות מגבולות ה"הפרות" המסורתיות ומגיעות לרמה של הסלמה צבאית כוללת. המתרחש הוא למעשה הכרזה עקיפה על נטישת הרגיעה השברירית, אותה רגיעה שמאז הכרזתה ב־10 באוקטובר בשנה שעברה לא הביאה לשום התקדמות משמעותית, אלא להפך – המצב הכלכלי וההומניטרי החריף בעקבות עצירת הסיוע, סגירת המעברים ומניעת פעולות השיקום.

מסעות החיסול הישראליים חרגו מעבר לפגיעה במנהיגים בכירים בלבד, והפכו למערכה רחבה הפוגעת בכל מי שיש לו קשר, אפילו עקיף, לפעילי ההתנגדות. בעזה רואים בכך סימן מסוכן להרחבת מעגל המטרות לרמות חסרות תקדים, במיוחד לקראת הבחירות בישראל, תקופה שבה בעבר נרשמה לא פעם עלייה במחיר הדמים הפלסטיני.

צמצום השטח וחלוקת הזיכרון

בהתפתחות מסוכנת, הרחיב צה"ל את שליטתו מעבר למה שמכונה "הקו הצהוב", עד רחוב צלאח א־דין בעזה, דיר אל־בלח ומחנות המרכז, בניסיון לצמצם את שטח הרצועה לפחות מ־20% מאדמותיה. ישראל לא הסתפקה בכך, והחלה בהצבת שערי ברזל בגבול הצפוני של רפיח, כאילו היא משחזרת את מודל הגדה המערבית של קנטונים מבודדים – תמונה המזכירה את התקופות הקשות ביותר של הכיבוש.

לצד ההתרחבות הגיאוגרפית, שב צה"ל להרוס מתחמי מגורים ולאלץ אזרחים לפנות את אוהליהם הרעועים, במדיניות שיטתית שמטרתה להדק את המצור על תושבי הרצועה ולהגדיל את סבלם לרמה בלתי נסבלת, בזמן שפעילות הארגונים הבינלאומיים הצטמצמה למינימום.

התרחישים האפשריים בין הסלמה לבין המשך הרגיעה

לאור המציאות המתוחה שתוארה, סיכוייו של ההסכם השברירי לשרוד נראים כמו חזיון תעתועים שנעלם בכל בוקר מחדש, ולא רק בשל חומרת ההפרות הישראליות, אלא גם בשל כישלון כמעט מכוון מצד המתווכים והגורמים הערבים והבינלאומיים הערבים, שתפקידם הפך לעדות בלבד על האירועים, ללא יכולת לחייב את ישראל לעצור את ההסלמה ואף ללא הפניית אחריות ברורה כלפיה על ההשלכות האפשריות של המצב – השלכות שעלולות להוביל את האזור כולו אל תוך מציאות בלתי צפויה.

כאן גוברת הסכנה של התמונה הכוללת, כאשר האזור כולו עומד כיום על קרום דק של מתכת לוהטת, במיוחד לנוכח התוקפנות האמריקנית־ישראלית המתמשכת נגד איראן, מהלך הנושא בחובו אפשרות להתפשטות מסוכנת שעשויה, ברגע מסוים, להתרחב לשטח גדול יותר ולהפוך את העימות ממלחמה בעזה למלחמה אזורית פתוחה.

לאור הנתונים המדאיגים הללו, ניתן לצפות בשלושה תרחישים מרכזיים לשלב הבא, כאשר לכל אחד מהם השלכות עמוקות על כלל הצדדים להסכם. עם זאת, העם הפלסטיני בעזה, כפי שהיה לאורך ההיסטוריה, ימשיך להיות הנפגע המרכזי מההתפתחויות הללו – בין אם הן יביאו עמן תקווה מצומצמת ובין אם יובילו אותו אל תהום עמוקה יותר.

התרחיש הראשון: המשך הקיפאון וההתשה השקטה

בתרחיש זה, ההתנגדות מהמרת על כך שלא תעניק לישראל עילה לבטל לחלוטין את ההסכם, ולכן היא סופגת את אבדותיה בקרב אנשיה ובקרב האזרחים, תוך סיכון לאובדן התמיכה הציבורית שלה, שהחלה להתעייף מההמתנה ומאובדן התקווה. אך אפשרות זו, גם אם היא נראית סבירה, דוחקת את ההתנגדות לפינה צרה ומטילה עליה מחיר גבוה יותר מזה שצפתה בעת חתימת ההסכם.

התרחיש השני: פריצת דרך מוגבלת והבטחות שנותרות תלויות באוויר

ההתנגדות מסתמכת לעיתים על ירידה מסוימת ברמת ההסלמה הישראלית, גם אם באופן חלקי, לצד פתיחה מוגבלת של המעברים והתחלת פינוי ההריסות, במיוחד לאחר הפגישות האחרונות בקהיר שבהן הוצגה גמישות בנושא "פירוק הנשק". אולם הקשיחות הישראלית, שהגיעה עד להצהרות על הכנת תוכניות להקמת התנחלויות בצפון הרצועה, הופכת תרחיש זה לרחוק מאוד.

התרחיש השלישי: קריסה כוללת וחזרה לעימות

זהו תרחיש שרבים רואים בו את הקרוב ביותר להתרחש, במיוחד לנוכח התקרבות הבחירות בישראל וסקרי דעת קהל המצביעים על ירידה בתמיכה בראש הממשלה נתניהו. במקרה כזה, ייתכן שההתנגדות תיאלץ להפעיל את כל האפשרויות העומדות בפניה, למרות המחירים הקשים, כדי לצאת ממצב הקיפאון לעבר פתרונות יסודיים יותר, גם אם יהיו בעלי השלכות קשות ביותר.

בסופו של דבר, עזה ניצבת כיום בפני צומת דרכים גורלי, כאשר הרגיעה הופכת לכלי לניהול המלחמה ולא לסיומה, ותושביה הופכים לבני ערובה של משוואות פוליטיות מורכבות. למרות שהאפשרויות נראות כמעט חסומות, עמים ותנועות שחרור, כפי שמלמדת ההיסטוריה, נאלצים לעיתים להגיע אל הקצה – לא מתוך בחירה במוות, אלא מתוך חיפוש אחר חיים בכבוד הראויים לאדם שמסרב להיכנע.