המרדף שלא נגמר: עיתונאי "הארץ" בסיור בתוך לבנון

העיתונאי הישראלי בר פלג סוקר במאמר זה, שפורסם בעיתון "הארץ", חלק ממה שתיעד במהלך "סיור תקשורתי" שארגן צה"ל בדרום לבנון. פלג ציין כי הצהרות הצבא לגבי פעילותו בדרום לבנון מזכירות את הנאומים שנשמעו בעבר סביב הכניסה לרפיח. הוא מדגיש כי כמו ברצועת עזה, היעדר אסטרטגיה אמיתית משמעו ש"המרדף אחר הקלאצ'ניקוב האחרון יימשך לנצח", וכי כל "הישג" ישראלי בשטח יתגמד מול האבידות בנפש של הרוגים ופצועים בקרב חיילי צה"ל.

"אם נהניתם מהנסיעה שלי, אל תשכחו לדרג אותי באפליקציה", אמר נהג ההאמר שהחזיר אותנו לשטח ישראל, בהומור שחור המאפיין לוחם מילואים ותיק. זו הייתה נסיעה מתוחה שהתנהלה בעלטה מוחלטת. הוא וחבריו מבצעים את הנסיעות המסוכנות הללו מדי יום מעומק לבנון, בעוד כטב"מים אורבים להם מכל עבר. אחד הלוחמים, שישב בחלקו האחורי של ההאמר לצד קבוצת העיתונאים, נזף במישהו שבדק את הטלפון שלו כדי לדעת מה השעה, דבר שגרם להקרנת אור שעלול להיות מסוכן. הוא נשא בידו רובה "שוטגאן" המיועד להתמודדות עם כטב"מים. באשר לכלי הרכב בשיירה, המרחק ביניהם, אפילו במהלך הירידות בהרריות המפותלות, לא עלה על עשרות סנטימטרים, במטרה להשלים את הנסיעה במהירות המרבית ולמנוע איומים.

בגב ההאמר, נזכרה הכתבת הצבאית הוותיקה של תאגיד השידור הישראלי, כרמלה מנשה, בליל הדיווחים התקשורתיים במאי 2000, כאשר ליוותה את נסיגת כוחות צה"ל מדרום לבנון. היא סיפרה כיצד סקרה את שמות המוצבים הצבאיים אחד אחרי השני, מתוך אמונה שהיא נפרדת מהאזור לתמיד. אך כעבור רבע מאה, היא מצאה את עצמה שוב מיטלטלת בתוך האמר צבאי באותו תוואי שטח הררי. שמות המוצבים השתנו, ולקטיושות ולטילים נגד טנקים התווספו הכטב"מים, אך התחושה הכבדה של חוסר התוחלת נותרה בדיוק כפי שהייתה.

שעות קודם לכן, סמוך לגבול באזור התרכזות השיירה, המראה נראה שונה: רשתות נגד כטב"מים ורשתות הסוואה נפרסו סביב עמדות השמירה. מאז מרץ נהרגו 14 אנשי צבא ואזרחים כתוצאה מהתקפות כטב"מים מתאבדים בלבנון או לאורך הגבול, והחשש ניכר על פניו של כל חייל שנשלח לאזור זה. עם סיום הנסיעה, בלב הכפר, האיצו הלוחמים בעיתונאים להתקדם בחשיכה: "אנחנו בנקודה מתקדמת מאוד, וזה אזור מלוכלך מבחינת האויב". בתוך הכפר מצאו החיילים מספר אתרים לשיגור כטב"מים, ותקפו אותם יחד עם האנטנות הסמוכות אליהם. במהלך הפשיטה גילו החיילים בשתי דירות בתוך הכפר מזוודות מסודרות המכילות ראשים קרביים מוכנים להרכבה.

נכנסנו ללבנון בהזמנת דובר צה"ל, שארגן סיור לשתי קבוצות של עיתונאים, ישראלים וזרים. המטרה הייתה לבקר במפעל לבנוני-איראני תת-קרקעי לייצור כלי טיס בלתי מאוישים (כטב"מים). האתר ממוקם בעומק של 29 מטרים מתחת למרכז העיירה השיעית מג'דל זון, שבה התגוררו עד לפני שנתיים כ-2,500 תושבים. כמו כן, הגיעה למנהרה דוברת צה"ל בשפה הערבית, אלה ואויה ("קפטן אלה"), כדי לתעד את עצמה לצד עשרות זוגות כנפיים של כטב"מים שהיו אמורים להתפוצץ במרחק מאות קילומטרים, בעומק ישראל. הצבא מתאר את האתר כ"נכס אסטרטגי" של חיזבאללה. אך ההישגים שדובר צה"ל ניסה לשווק לעיתונאים התגמדו לפתע מול החיים שנספו באותו לילה ובלילה שלאחריו, במהלך קרב לשליטה על נכס אסטרטגי דומה, במרחק עשרות קילומטרים בלבד משם.

הפסקת אש וצבירת הישגים

המנהרה הראשית של המפעל משתרעת לאורך של בין 200 ל-300 מטרים, ועדות לרוחבה היא נוכחותן של מכוניות הקבורות תחת ההריסות. היא כוללת קו ייצור לכטב"מים וטונות של חומרי נפץ המוכנים להרכבה ולהפעלה, לצד פירים ומשטחי שיגור.

לצד התסכול הנובע מהעובדה שחיזבאללה הצליח לבנות יכולות כאלה, עולה השאלה כיצד מוגדר האתר כ"נכס אסטרטגי", בעוד שהוא לא נכלל מלכתחילה בין יעדי המערכה הצבאית, וההחלטה לפרוץ אליו התקבלה רק בשבוע שעבר וברמת פיקוד האוגדה. זאת בשעה שבצה"ל אומרים כי חיזבאללה נטש את האתר בשנת 2024 לאחר שהתקפות חיל האוויר הובילו לחסימת דרכי הגישה אליו.

קצין בכיר אמר לעיתונאים: "הם חשבו שלא נגיע לכאן", בהתייחסו להתקדמות צה"ל בעומק שטח לבנון במהלך תקופת הפסקת האש. במקביל, נשיא ארה"ב דונלד טראמפ וצוותו גיבשו את הפרטים האחרונים של מזכר ההבנות עם איראן, בעוד שלכוחות הלוחמים הועברו הנחיות המגבילות את השימוש בכוח אש.

במג'דל זון ניהלו לוחמי חטיבה 551, חטיבת מילואים הכוללת יוצאי יחידות קומנדו, קרב נגד 8 מחבלי חיזבאללה בתוך מה שהקצין תיאר כ"כפר מבוצר" המכיל עמדות לחימה ומרכז פיקוד. הקצין אמר על הימים שלאחר ההשתלטות על הכפר: "ההנחיות היו שבכל מקום שבו מדיניות השימוש באש אינה מאפשרת לבצע את המשימה, אנחנו לא מבצעים את הפעולה ומתכננים אותה מחדש". מנגד, קצינים אחרים דיברו על "חופש פעולה מלא", אך הודו כי תקיפות חיל האוויר והפגזות הארטילריה הצטמצמו באופן משמעותי.

מאז הפעולה במג'דל זון, ובעקבות המגעים האמריקאיים עם איראן, הדרג המדיני הורה לצבא על הפסקת אש פעמיים נוספות. למרות זאת, הקצין מדגיש כי צה"ל ממשיך להתקדם. הלוחמים מטהרים מדי יום מבנה אחר מבנה תוך שימוש באש.

הקצין מסביר את המדיניות שננקטת ואומר: "יש קווים מוגדרים. אם נראה מישהו חוצה את הקו הירוק נורה אש אזהרה, ואם הוא יעבור את הקו האדום זו תהיה אש במטרה להרוג, ואין כאן שום דילמות". אך בנסיבות אלה נראה כי הבלבול הוא בלתי נמנע.

הוא ממשיך: "האם אני הורג כל פעיל חיזבאללה שאני רואה? התשובה היא לא". לאחר מכן הוא מוסיף: "יש החלטה של ממשלת ישראל". באותו רגע קטע אותו אחד העיתונאים ואמר: "של ממשלת ארצות הברית". הקצין השיב: "עזוב אותי, אל תכניס אותי לזה, זה לא ענייני".

בזמן שהחיילים הסתובבו בתוך המנהרה, עמד אחד ממפקדי הגדודים ושוחח עם העיתונאים. הוא אמר שוב ושוב בראיונות מרובים: "יש כאן מערך שלם שנועד להגן על מפעל הכטב"מים של חיזבאללה, ואנחנו עסוקים בהמשך המרדף אחריהם".

בתגובה לשאלת עיתון "הארץ" לגבי אחוזי ההתייצבות של חייליו, לאחר שזומנו עם תחילת המלחמה עם איראן למרות שבילו מאות ימי שירות מילואים במהלך השנתיים וחצי האחרונות, הוא נראה מתוח ואמר: "אתה נוגע בנקודה חשובה. אנחנו בפתח החופש הגדול, ובתור אבא לילדים אני מבין את המשמעות של זה".

וכשנשאל כיצד אשתו ושלושת ילדיו יסתדרו במהלך חודש אוגוסט בהיעדרו, קולו נחנק מעט והוא אמר: "זו שאלה מורכבת".

כשעה לאחר שנהג ההאמר החביב הביא אותנו בשלום אל תוך שטח ישראל, החלו לזרום הדיווחים על נפילתם של 4 חיילים ברכס עלי הטאהר. יום אחד בלבד לאחר מכן נהרג חייל נוסף באותו אתר.

בצה"ל אומרים כי מטרת הפעולה בעלי הטאהר הייתה להשתלט על מרכז פיקוד אזורי תת-קרקעי של יחידת באדר של חיזבאללה. כמו במג'דל זון ובקלעת שקיף (הבופור), צה"ל מתקדם באזור עלי הטאהר תחת מעטה של הפסקת אש, בניסיון למקסם את מה שהוא מגדיר כהישגים.

בינתיים נראה כי השיווק התקשורתי משיג את מטרתו. למרות שעלי הטאהר, כמו מג'דל זון, אינו שולט באש על שטח ישראל, התדרוכים הצבאיים שעליהם חזרו גם כתבים פוליטיים לאחר נפילת 5 החיילים היו מלאי שבחים: "מתחם חיוני", "אתר אסטרטגי", או אם תרצו "סלע קיומנו החדש".

אך המלחמה הארוכה והתחושה הקשה של חזרה על אותו מחזה מוכיחות כי "מרכזי הכובד" ו"הנכסים האסטרטגיים" אינם נגמרים לעולם. בדומה ללוחמים, לתשתיות וליעדים אחרים, הם פזורים בכל האזור המשתרע מראש הנקרה ועד ביירות. ללא אסטרטגיה ישראלית אמיתית, המרדף אחר הקלאצ'ניקוב האחרון יימשך ללא קץ.

במהלך 15 שנים נהרגו יותר מ-400 חיילים ברצועת הביטחון בדרום לבנון. ואילו ברצועת הביטחון הנוכחית נהרגו 33 חיילים תוך שלושה חודשים בלבד, בהם 22 מאז ההכרזה על "הפסקת האש" הראשונה בעקבות סיום המלחמה עם איראן לפני כחודשיים. השבוע לבדו נהרגו 6 חיילים בדרום לבנון.

מפעל הכטב"מים שהציג לנו צה"ל במהלך הסיור היה מרשים, אך ביציאה מלבנון היה קשה לחוש התלהבות כלשהי.

"לפעמים נערמות ערימות של הרוגים, ואז המפקד מחטט באפו. אנחנו לא ניסוג, ואנחנו לא נבליג", כך כתבה הזמרת והמשוררת הישראלית המנוחה ענבל פרלמוטר בשנות התשעים. מילותיה הדהדו בראשי בכביש החוף בדרך חזרה הביתה, כשהן מדגישות את תחושות הייאוש וחוסר התוחלת (האבסורד).