12:55 זמן קודס הכבושה
לעיתים קרובות, מלחמות אינן חושפות את תוצאותיהן האמיתיות ברגע הפסקת האש, אלא ברגע תחילתו של המשא ומתן. רק שם מופיעים הגבולות בפועל של הכוח, ומתבהר המרחק בין היעדים שהציבו המדינות עם תחילת המערכה לבין המציאות שעימה הן נאלצות להשלים בסיומה.
מזווית זו, ההתפתחויות האחרונות הקשורות למזכר ההבנות האמריקני-איראני נראות חשובות יותר מהמלחמה עצמה. לאחר חודשים של עימות שהוצג כהזדמנות היסטורית לעיצוב מחדש של הסביבה האסטרטגית במזרח התיכון, וושינגטון מוצאת את עצמה דוחפת לעבר הסדר זמני, בעוד ש"ישראל" נראית מודאגת מתוצאות השלום יותר מכפי שהייתה בשלבים נרחבים של המלחמה.
הסיבה לכך אינה קשורה רק לסעיפי ההסכם המדוברים, אלא למה שההסכם חושף לגבי מגבלות הכוח הצבאי בעיצובה מחדש של המערכת האזורית.
כאשר החל העימות, היעדים המוצהרים היו גדולים וברורים: צמצום תוכנית הגרעין האיראנית, החלשת היכולות הטיליות, כירסום בהשפעה האזורית של טהראן, וכפיית משוואת הרתעה חדשה שתהפוך את איראן למכונסת יותר בתוך גבולותיה הלאומיים. אולם, מה שמתברר בהדרגה מפרטי ההבנות מצביע על מציאות שונה לחלוטין.
תוכנית הטילים האיראנית נראית מחוץ למסגרת המשא ומתן, יחסיה של איראן עם בעלות בריתה האזוריות אינם עומדים על הפרק, וסוגיית הגרעין עצמה נדחתה למשא ומתן עתידי. במקביל, ההדלפות מדברות על הקלה בעיצומים, שחרור כספים מוקפאים ופתיחה מחדש של הנתיבים הכלכליים והימיים, שעמדו בלב כלי הלחץ על טהראן.
במילים אחרות, המלחמה הסתיימה עוד לפני שהשיגה את היעדים שלשמם נאמר כי היא נפתחה.
אולם הסוגיה החשובה ביותר אינה נוגעת לאיראן לבדה, אלא גם לארצות הברית.
המדיניות האמריקנית בעקשנות בעשורים האחרונים התבססה על הנחת יסוד שלפיה ניתן להשתמש בכוח צבאי כדי לשנות את התנהגות היריבים ולכפות הסדרים פוליטיים חדשים. אולם, מה שהתרחש במהלך מלחמה זו משקף דילמה מורכבת בהרבה. וושינגטון, שנכנסה לעימות כשהיא מדברת על שינוי כללי המשחק, יצאה ממנו כשהיא מחפשת מנגנון להשבת היציבות לשווקי האנרגיה ולהכלת ההשלכות הכלכליות והפוליטיות של המלחמה על פנים-ארצות הברית.
וזהו אינו פרט שולי.
ארצות הברית לא פנתה לעבר ההסדר משום שיעדיה הושגו במלואם, אלא משום שעלות המשך המלחמה הפכה לגבוהה יותר מהתשואה הצפויה ממנה. זהו אחד האותות האסטרטגיים החשובים ביותר שקיבל האזור מהמשבר הזה.
מנגד איראן, למרות האבידות הצבאיות והכלכליות הכבדות שספגה, הצליחה לקבע עובדה אחרת, חשובה לא פחות. היא הוכיחה כי פגיעה בה אינה מבטלת את יכולתה להשפיע על הסביבה האזורית, וכי כלי הכוח שברשותה עדיין מספיקים כדי להפוך כל עימות רחב למשבר הפוגע בכלכלה העולמית, בביטחון האנרגיה ובנתיבי השיט הבינלאומיים.
מסיבה זו, לא ניתן לראות בסוגיית מצר הורמוז רק פרט טכני במשא ומתן.
המלחמה האחרונה הראתה כי השליטה בתזרימי האנרגיה הפכה לחלק ממשוואת ההרתעה עצמה. מה שמעורר דאגה בבירות המערב אינו רק היקף הכוח הצבאי האיראני, אלא העובדה שטהראן הצליחה להזכיר לעולם שהגיאוגרפיה עדיין מחזיקה ביכולת לשבש את האסטרטגיות הגדולות, ככל שיהיה גודל העליונות הצבאית של הצד שמנגד.
והחשוב מכל, המלחמה חשפה תפנית עמוקה יותר המתרחשת במבנה המזרח התיכון. הסכסוכים הגדולים באזור אינם סובבים עוד רק סביב שליטה בקרקע, הפלת משטרים או שרטוט גבולות; הם סובבים יותר ויותר סביב השליטה ב"תזרימים": תזרימי אנרגיה, נתיבים ימיים, שרשראות אספקה ותנועת הסחר העולמית. תפנית זו משנה את טבעו של הכוח עצמו. מדינה שיכולה להשפיע על תזרים המשאבים אינה זקוקה בהכרח להשגת ניצחון צבאי מוחלט כדי למצב את עצמה כשחקן שלא ניתן להתעלם ממנו.
מכאן, חשיבותו של מצר הורמוז נראית גדולה בהרבה מהיותו נתיב ימי בלבד. המצר הפך במהלך המשבר לכותרת של מאבק רחב יותר על השאלה מי מחזיק ביכולת להשפיע על תנועת הכלכלה העולמית. לכן, עצם הפיכת הניהול או ההסדרים של נתיב זה לסעיף במשא ומתן חושפת שהגיאופוליטיקה של האזור עדיין מעניקה לאיראן קלפי מיקוח שלא ניתן לעקוף בקלות.
כאן בדיוק ניתן להבין את הטון הישראלי המצטבר והולך בימים האחרונים.
ההצהרות המושמעות מפי בנימין נתניהו ושר הביטחון אינן משקפות רק דבקות בעמדות צבאיות בלבנון, בסוריה ובעזה, אלא הן משקפות גם חשש מפני רגע פוליטי חדש שהחל להתעצב באזור. "ישראל" מבינה כי הדבר המסוכן ביותר שההסדר הנוכחי עלול לייצר אינו הפסקת המלחמה, אלא שילובה מחדש וההדרגתי של איראן במשוואות האזוריות והבינלאומיות, מעמדה של הצד שעמד איתן ולא קרס.
משום כך, התגובות הישראליות נראות קרובות יותר לניסיון למנוע קיבוע של תוצאות פוליטיות למלחמה, מאשר לחגיגת תוצאותיה הצבאיות.
הדבר המעיד על כך יותר מכל הוא שהביקורת הישראלית הפנימית על ההסכם לא נשמעה רק מצד מתנגדיה של איראן, אלא מצד אישים צבאיים ופוליטיים שראו שההבנה החדשה הותירה את תשתית הכוח הבסיסית של איראן על כנה. דבר זה כשלעצמו חושף שהסוגיה חורגת מהמחלוקות המפלגתיות בתוך "ישראל", ונוגעת בשאלה עמוקה יותר הקשורה למעמדה של "ישראל" עצמה בשלב שלאחר המלחמה.
שכן, אם תל אביב הצליחה להפגין את יכולתה להגיע ליעדים רחוקים ולפגוע בתשתיות צבאיות רגישות, היא לא הצליחה לכפות את הסביבה הפוליטית שרצתה לראות עם סיום המלחמה.
וכאן טמון לב המשבר.
מלחמות אינן נמדדות רק בהיקף ההרס שהן מחוללות, אלא ביכולתן לייצר מערכת פוליטית חדשה המתאימה יותר לאינטרסים של הצד המנצח. ועד כה, אין סימנים ברורים לכך שהמזרח התיכון נע לעבר מערכת אזורית העולה בקנה אחד עם החזון הישראלי יותר מכפי שהיה לפני המלחמה.
בלשון אחרת, ייתכן שההיפך הוא הנכון.
האזור נראה היום בפני מציאות חדשה המתבטאת בקיומה של איראן חלשה יותר מבחינה צבאית אך נוכחת יותר בכל הסדר עתידי, ושל ישראל חזקה יותר צבאית אך מודאגת יותר מהשלכותיהם של ההסדרים הפוליטיים.
כמו כן, מדינות המפרץ עצמן מוצאות את עצמן מול משוואה שונה מזו ששררה בעשורים הקודמים. העדיפות אינה מוגבלת עוד להגנה מפני איומים צבאיים ישירים, אלא נקשרת להבטחת היציבות של הנתיבים הכלכליים ורשתות האנרגיה שעליהן נשענות תוכניות התפנית הכלכלית הגדולות. לכן, כל מערכת ביטחונית חדשה באזור לא תיבנה רק על מאזני נשק, אלא על היכולת להגן על תזרימי הסחר והאנרגיה ולמנוע את שיבושם.
מכאן מקבלים האיומים הישראליים כלפי לבנון ואיראן חשיבות מיוחדת.
אין מדובר רק במסרי הרתעה, אלא בביטוי להבנה גוברת בתוך הממסד הישראלי שכל טעות בחישוב עלולה לפתוח פתח לעימות חדש בעיתוי שונה לחלוטין מעיתויה של המלחמה הקודמת. והחשוב מכל הוא שעימות כזה לא יתנהל תחת אותה התלהבות אמריקנית שליוותה את שלביו הראשונים של המשבר.
ארצות הברית נראית היום קרובה יותר להיגיון של ניהול הסכסוך ומניעת התרחבותו מאשר להיגיון של השקעה במלחמה חדשה ופתוחה. כמו כן, כל הרפתקה ישראלית חדשה עלולה שלא להיתקל רק בתגובות איראניות, אלא להתנגש בחישובים אמריקניים, מפרציים ובינלאומיים הרואים ביציבות הנתיבים האסטרטגיים עדיפות העולה על הרצון לנהל סבבי התשה נוספים.
זה מה שהופך כל מהלך ישראלי חד-צדדי ליקר יותר מבעבר.
לא משום שאיראן יצאה מנצחת במובן המסורתי של המילה, אלא משום שהמלחמה עצמה חשפה את מגבלות היכולת לתרגם עליונות צבאית להגמוניה פוליטית קבועה. זוהי משוואה שתמיד היוותה את אחד האתגרים המורכבים ביותר בהיסטוריה של המזרח התיכון.
לפיכך, השאלה האמיתית לאחר מלחמה זו אינה האם איראן או "ישראל" ניצחו בסבב האחרון, אלא האם האזור נכנס לשלב חדש שבו הסכסוך סובב סביב השליטה בתזרימים, בנתיבים ובכלכלות, לא פחות מכפי שהוא סובב סביב צבאות וטילים.
ואם ישנו לקח אסטרטגי שניתן להפיק מכל מה שהתרחש, הרי הוא ש"ישראל" הצליחה להפגין את יכולתה להכות, ואיראן הצליחה להפגין את יכולתה לשרוד, בעוד שארצות הברית גילתה מחדש שסיום מלחמות קל בהרבה מתרגום תוצאותיהן למערכת אזורית יציבה. ובמזרח התיכון החדש, שבו הגיאוגרפיה הכלכלית הפכה לחלק ממשוואות ההרתעה, ייתכן שהיכולת לשרוד ולשלוט בתזרימים תהיה בעלת השפעה רבה יותר על עיצוב המאזנים מאשר היכולת להנחית מכות לבדה.
סופר: צוות המערכת
