פקיסטן על פרשת דרכים: האם ההתנגדות תהפוך לאסטרטגיה לאומית?

הזרם המתנגד בפקיסטן איננו רק תופעה רגשית הקשורה לאירועים אזוריים, ואיננו אך ורק שלוחה תקשורתית של ציר חיצוני. בפילוסופיה העמוקה שלו הוא מבטא תודעה הרואה כי הסכסוך באזור איננו רק סכסוך גבולות, אלא עימות בין רצונות ופרויקטים. מכאן, שקיומו של זרם מתנגד בפקיסטן אמור להיות חלק ממשוואה אזורית רחבה יותר — לא במובן של תלות, אלא במובן של הבנה ותפקיד.

פקיסטן איננה מדינה שולית בגיאופוליטיקה: היא מעצמה גרעינית, צומת גאוגרפי בין דרום אסיה למערבה, גובלת באיראן ונמצאת במגע מתמיד עם אפגניסטן, ואוכלוסייתה עולה על 240 מיליון בני אדם. נוסף על כך, היא השער היבשתי המרכזי של סין אל המים החמים באמצעות המסדרון הכלכלי סין–פקיסטן, מה שהופך אותה לחוליה מרכזית ביוזמת "החגורה והדרך" ומעניק לה משקל החורג בהרבה מהקשרה האזורי אל תוך החישובים הבינלאומיים הרחבים.

במיקום כזה, כל שיח של התנגדות הוא או פרויקט לאומי היודע לקרוא את המציאות — או סיסמאות שאינן מחזיקות מעמד מול מורכבות המדינה והחברה.

פילוסופיית התפקיד

פילוסופיית הזרם המתנגד בפקיסטן צריכה להישען על שלושה עוגנים:

ראשית: להפוך את ההתנגדות מסיסמה חיצונית לתודעה פנימית — כלומר, לקשור אותה לסוגיות של ריבונות לאומית, למאבק בטרור ולמניעת פגיעה בשטח פקיסטן מכל גורם שהוא. ההתנגדות איננה רק עימות רטורי מול ישראל או ארצות הברית, אלא מניעת כל חדירה ביטחונית, רעיונית או כלכלית המאיימת על יציבות המדינה.

שנית: להכיר בכך שפקיסטן איננה זירה נלווית, אלא צומת גיאופוליטי משפיע. כל ניסיון לבודד את איראן אזורית עובר — נרצה או לא — דרך פקיסטן, אם באמצעות לחצים פוליטיים ואם באמצעות יישורים ביטחוניים. מכאן, שאם הזרם המתנגד מבקש להיות אפקטיבי, עליו לפעול להעלאת המחיר של ניצול כזה, באמצעות בניית דעת קהל מודעת, טיפוח קשרים אליטיסטיים ויצירת ערוצי תקשורת רשמיים ובלתי רשמיים המחזקים יציבות במקום קיטוב עוין.

שלישית: לעבור מתגובה רגעית לתכנון ארוך טווח. התנגדות איננה הצהרה זועמת לאחר אירוע, אלא פרויקט מוסדי: תקשורת, מכוני מחקר, רשתות קשר, תוכניות לצעירים ועיגון דתי רציונלי המחבר בין אמונה לאינטרס לאומי.

אחת הבעיות המרכזיות של הזרם המתנגד — או של הקבוצות המזוהות עמו — היא שלעתים קרובות הוא נותר שבוי בממד הסמלי ולא התפתח למבנה אסטרטגי. קיימת נוכחות רגשית ברורה באירועים גדולים, אך בצמתים רגישים — אם בהתמודדות עם פגיעה בסמלים ואם בהתפתחויות אזוריות — התגובה נראית חלשה מהנדרש.

הבעיה איננה בכנות הבסיס הציבורי, שהוא לרוב כן ונלהב, אלא בהיעדר מסגרת ארגונית ההופכת התלהבות להשפעה. נוסף על כך, הסתגרות חלק מההנהגה מענייני הפנים או חשש מופרז מעימות פוליטי גרמו לכך שהזרם נראה מנותק מהשינויים המתרחשים סביבו.

לכך מצטרפת מורכבות הזירה השיעית בפקיסטן, שבה שיקולי סמכות דתית, היבטים טקסיים ופילוגים ארגוניים משתלבים זה בזה, מפזרים מאמץ ומונעים גיבוש שיח מאוחד בעל אופק לאומי ברור.

לעבר חזון חדש

אם הזרם המתנגד בפקיסטן מבקש להשיב לעצמו תפקיד מרכזי, עליו להגדיר עצמו מחדש כפרויקט תודעתי ולא כפרויקט עימות. עליו לבנות שותפויות לאומיות ולהשקיע במרחבים הרשמיים הקיימים בין פקיסטן לאיראן כדי לבסס תנועה בלתי רשמית התומכת ביציבות אזורית ולא מערערת אותה.

הנדרש איננו קול רם יותר, אלא מחשבה עמוקה יותר. לא התלהבות רגעית, אלא נשימה ארוכה. במדינה בגודל ובחשיבות של פקיסטן, ההתנגדות איננה יכולה להצטמצם לסיסמאות; עליה להתגבש כאסטרטגיה המאזנת בין זהות דתית, אינטרס לאומי ותמורות בינלאומיות.

בסופו של דבר, כל זרם שאינו מחזיק בפילוסופיה ברורה לתפקידו יהפוך — גם אם סיסמאותיו רמות — לשולי במשוואה שמעצבים אחרים. לעומת זאת, זרם המבין את זמנו ואת מקומו יכול להפוך למנוף של יציבות, לגשר של איזון ולמוקד השפעה אמיתי בלב הזירה הפקיסטנית.