11:27 זמן קודס הכבושה
הסופר הישראלי אליהו בן אשר טוען במאמר שפורסם באתר סרוגים כי ניצחון על מה שהוא מכנה “הרע האיראני” ויציבות ישראל לדורות לא יכולים להתממש מבלי להגיע ללבנון, ובפרט להטלת שליטה ישראלית מלאה על דרומה. לפי טענתו, ביטחון לא מושג אלא באמצעות שליטה על הקרקע ויישוב בה.
הכותב פותח את מאמרו בתיאור חייו של קרוב משפחה וחבר בשם “ישראל סוקול”, שנהרג במלחמה בעזה ביום קשה שבו נפלו עשרים וארבעה חיילים ישראלים. על מצבתו בכרמי שומרון בחרה משפחתו לחרוט טקסט קצר בעל משמעות עמוקה: “ראיתי אותך, עזה, בצל הארזים של לבנון.” מילים מעטות, אך, לדבריו, הן מייצגות את ראייתו של סוקול לגבי המלחמה והחיים כאחד.
לדברי הכותב, סוקול לא ראה את המלחמה הנוכחית כפי שרבים מגדירים אותה כ”מלחמה נגד טרור” או “להגן על הבית”, אלא כמלחמה קיומית על אדמת ישראל ולב הרוח שלה: הר הבית. שם המבצע, “המלחמה”, לא היה במקרה בעיני סוקול, אלא ביטוי למלחמה שבה מוצדק הלחימה תחת הסיסמה לשחרור הר הבית, שהוא לפי התפיסה הפלסטינית שטח כבוש. לכן, לדבריו, היתה המלחמה במהותה מאבק על אדמה, ירושלים והר הבית.
הכותב מדגיש כי אדמה אינה מאבדת את זהותה רק בגלל שישראל נסוגה ממנה, אפילו לא כאשר מנסים לשכוח אותה פוליטית. האדמה, לדבריו, רודפת את תושביה לא משנה כמה ינסו לברוח ממנה. זה מה שקרה בעזה וזה מה שמתחולל כבר עשורים בלבנון. מה שישראל ניסתה להתעלם ממנו או לשכוח נשאר בזיכרונו של סוקול: “הניצחון האמיתי הוא לשחזר את האדמה מהאויב, כי האדמה היא המולדת — בין אם בעזה, בלבנון או בהר הבית.”
המאמר נשען על הנחה שהוא רואה כחוק קבע בהיסטוריה הישראלית המודרנית: כל אדמה שישראל נסוגה ממנה הופכת, או בעתה, לישות עוינת ביותר. כראיה לכך הוא מביא את עזה — שממנה נסוגה ישראל מתוך רצון שלא לראות את תושביה שוב, אך בסופו של דבר מצאה את עצמה עומדת מולם באשקלון ובערים נוספות. הוא מזכיר גם את דוגמת לבנון: ישראל נסוגה כדי לא להתמודד שוב עם חיזבאללה, ואם לא היתה “השגחה עליונה” ואסטרטגיה איראנית מורכבת, אולי היתה נאלצת להתמודד עם אלפי לוחמים בשמחות כמו יום שמחת תורה בקריית שמונה, עכו, מעילוט וצפת. לו היה כך, אולי היו אירועי הדרום נטועים בזיכרון הלאומי הישראלי.
הכותב חוזר לשנות ה‑70, כשניסתה ישראל להקים בדרום לבנון חיץ אנטי‑חיזבאלי בהנהגה נוצרית ותחת הגנתה. לפי טענתו, כישלון ניסיון זה הוביל למצב הנוכחי שבו — לדבריו — “צבא איראני מבוצר” ניצב לאורך הגבול הצפוני, חמוש ביותר ממאה אלף טילים, וממתין להזדמנות להיכנס לישראל בדומה למה שקרה בעזה. לדעתו, דרום לבנון לא שכח את ישראל, אפילו אם ישראל ניסתה לשכוח אותו.
הכותב שואל מהו דרום לבנון בעצם, ועונה כי לפי הבנתו זה בעצם הגליל העליון. הגבול “הטבעי” בין ישראל ללבנון, לטענתו, עובר לפי נהר הליטני — הנהר הגדול ביותר בלבנון — ואילו הגבול הנוכחי עם “המדינה הלבנונית”, שהוא מתאר כמדינה כושלת ולא אפקטיבית, הוא — לדעתו — תוצאה של הסדרים קולוניאליים צרפתיים שנועדו להרחיב את השפעת הנוצרים על חשבון המנדט הבריטי, אך הסתיימו בכישלון. הוא טוען כי הנוכחות השיעית בדרום לבנון הובילה לתהליך של עקירת רוב הנוצרים ולהפוך את לבנון ליישות הנראית בעיניו כ”גוררת איראנית”.
בעת בחינה של היישובים בגבול, הכותב לא רואה הבדל מהותי בין העיירה “ראמיה” בלבנון לבין “שטולה” בישראל, ולא בין “יארון” בלבנון לבין קיבוץ יערון בישראל. לדעתו, הגבולות הנוכחיים הם מלאכותיים לחלוטין, כמו החומה שנבנתה לאורך הגבול — ואין קדושה להסכמי סייקס–פיקו, ואין תועלת מגבולות שאינם מכבדים את הגאוגרפיה של ההרים והעמקים, אלא רק קווים שמצוירים על מפות.
המאמר טוען כי ישראל הבינה פעמים רבות שאין מנוס מפלישה ללבנון כדי להבטיח את ביטחונה — ומציין את מבצע חירם, מבצע הליטני, ולאחר מכן את מלחמת לבנון הראשונה שבה שהה הצבא הישראלי בדרום לבנון כמעט עשרים שנה. בתקופת “אזור הביטחון”, הצורך בכך היה ברור בתודעה הישראלית. אך הכותב שואל: מדוע בסופו של דבר נסוגה ישראל? הוא משיב כי הסיבה לא היתה רק בטחונית, אלא מכיוון שישראל לא התיישבה על הקרקע, ולא התייחסה לדרום לבנון כאל מולדת. לדעתו, לו היתה מתיישבת שם מההתחלה, לא היתה נוצרת “אזור ביטחון” רעוע, ולא היינו מגיעים, לפי חשיבתו, לקצה מלחמה קיומית מול “לבנון השיעית”.
הכותב מדגיש כי כיום ישראל ניצבת שוב על סף מלחמה גדולה עם לבנון, כאשר הרי הדרום יהיו זירת הקרב המרכזית. לכן הוא קורא שהפעם יפעלו מתוך חזון ברור: שליטה ישראלית מלאה על אדמות דרום הליטני, כולל הקמת ישוב יהודי אזרחי — היא, לדעתו, המפתח היחיד להבטיח כי קורבנות החיילים לא ילכו לשווא, ומפתח ל”ביטחון אמיתי” ו”ניצחון אמיתי”.
הכותב מסיים בזיכרון החולם של ישראל סוקול — אדם שהאמין בהקמת ישוב ישראלי בהרי לבנון, והיה בין מייסדי הפרויקט הזה ברמה הרעיונית. לפי תיאורו, סוקול היה בטוח שהחלום הזה יתממש, בדיוק כפי שהיה בטוח בבניית בית המקדש בהר הבית, אותו מקורות דתיים מכנים גם “לבנון”. גם בזמן שלחם בעזה, הוא ראה את המלחמה שם כהקדמה למלחמה הגדולה בצפון; שתיהן — לדעת הכותב — חלק ממאבק רחב יותר סביב הר הבית.
הכותב סבור כי הגיע הזמן להצהיר על חזון זה בגלוי ולהסבירו ללא מסווה — ולכן הוקמה “תנועת ההתיישבות בדרום לבנון” הנושאת את שמו. הוא מסכם כי לבנון, לפי תפיסתו, אינה שייכת לאדם פרטי — אלא בשביל לדחוק את “הרע האיראני” ולהבטיח את יציבות ישראל, היא חייבת להיות שייכת לישראל ולעמה. הוא מצטט מפי ישעיהו:
“נושא אליך הדר לבנון, הארזים והארזים יחד, לעטר מקום קדש קדשיי, ולכן אפאר את מקום רגלי.”
ולבסוף מוסיף: כך רואים חלקים מהחברה הישראלית את לבנון כחלק בלתי נפרד מהחזון האזורי שלהם — ממעבר הנילוס ועד הפרת. כאן נשאלת השאלה: האם ההנהגה הפוליטית בלבנון רואה בסכנה הזו איום אמיתי? והאם היא נוקטת בצעדים בהתאם — או שמדיניות “הטבעת הראש בחול” הפכה למדיניות מקובלת?
סופר: צוות המערכת
