מהי האסטרטגיה של איראן להתמודדות עם האיומים?

מה שאפשר להבין מההתפתחויות המהירות ומהרעידות הפוליטיות והביטחוניות החזקות בחלל המקיף את הרפובליקה האסלאמית של איראן — וצפוי כבר מראש — מצביע על עלייה משמעותית בסבירות של משבר ביטחוני עמוק ונקיטת פעולה צבאית נגד המדינה.

שתי הדמויות הבלתי רצויות שגרמו למהומות במערכת הבינלאומית המודרנית — דונלד טראמפ ובנימין נתניהו — מרמזות כי ההרחבה של מעגל הסכסוך ועצירת המתחים מול איראן הם צפי צפוי. מהתקיפה על המבנה הסמוך לקונסוליה האיראנית בדמשק, ועד להירצחו של מפקד בכיר, וכלה ברצח של אישיות בולטת בטהראן וביצוע שתי פעולות תקיפה נגד התשתיות ההגנתיות של המדינה — היה ברור כי מדינת ישראל וארצות הברית מכוונות הפעם אל לב ההתנגדות והופכות את טהראן למטרה מרכזית באסטרטגיותיהן המתעניינות בהסלמה.

המלחמה שנמשכה 12 ימים התעצבה בהתבסס על הבנת הצד התוקף את טבע כוח הרפובליקה האסלאמית של איראן ואת היכולת לצפות את התנהגותה. למרות שהאסטרטגיה ההגנתית האיראנית בשנה שקדמה לכך ניסתה למנוע את הרחבת ההתנגשות לשטחה, המלחמה התפשטה אף כך לטהראן ולערים אחרות באיראן. ללא יכולת התקפית מחודשת וכוח טילים מהיר, תוצאות המלחמה היו יכולות לקחת לכיוון אחר; אך התקיפות הטיליות המדויקות וההרסניות של איראן בימים האחרונים הציבו בפני יכולת הצפייה אתגר רציני. איראן הראתה למעשה שהיא מעבר לציפיות הצד התוקף, וכי יש לה יכולת לתכנן ולבצע פעולות טיליות מדויקות ועמוקות בשטח האויב — אפילו לנוכח מערכות הגנה טילים מתקדמות ומרובות שכבות — והיא לא מגבילה את עצמה בשימוש ביכולות אלה. זהו הגורם שעשה את הצד התוקף לוותר על המלחמה ולפנות לדיפלומטיה לצורך הפסקת ההסלמה ולהציע הצעת שביתת נשק להרפובליקה האסלאמית של איראן.

כיום המצב מתפתח בגבולות של עוד שערוריות וחוסר בהירות. יש להבין ולנתח את האירועים הכואבים שהתרחשו ב־18 וב־19 בטהראן ובערים אחרות במדינה כחלק מהמשך המסלול של המלחמה והמדיניות העוינת של ארצות הברית ומדינת ישראל נגד הרפובליקה האסלאמית של איראן. מזימה מורכבת ורבת־שכבות — שהחלה בניצול ההפגנות Legitimate של אזרחים איראנים במחאה על קשיים כלכליים — הפכה במהירות מדהימה לאלימות חסרת תקדים ולפעולות בלתי נסלחות. שימוש במוחים כשמשמשים כמגן אנושי, ניצול אסטרטגיות של מידע ותודעה, ויצירת תרחישים של נפגעים — כל אלה נועדו לשתי מטרות: הראשונה — להפיל את מבנה השלטון של הרפובליקה האסלאמית, שנכשלה בפועל; והשנייה — ליצור אווירה תקשורתית ולהשתמש במוסדות בינלאומיים כדי להקל על יצירת קונצנזוס עולמי נגד איראן כהכנה לפעולה צבאית כשרה נגדה.

מה שאנחנו רואים היום בזירה הבינלאומית ובין עמדות פוליטיקאים מערביים, ובהליכי האשמה נגד איראן במסגרת מבנים ביורוקרטיים של המערכת הבינלאומית — כמו ניסוח טיוטת החלטה בנושא זכויות אדם נגד איראן — מזכיר לנו את התרחיש האמריקאי הקודם בתקיפה על עיראק בשנים 1991 ו‑2003.

חכמה פוליטית מחייבת במצבים כאלה שהמדינה תכין את עצמה להתמודד עם הסצנריו המפחיד ביותר; לנתח בדיוק את תנועות האויב הפוליטיות, הדיפלומטיות והצבאיות, ולהתכונן לנוכח כל פעולה עוינת אפשרית.

אף על פי שדיפלומטיה היא האפשרות הזולה והרצויה ביותר בניהול משברים בינלאומיים, נראה מהגישה של ממשלת ארצות הברית — לפי התנאים שהיא מציבה למו"מ עם איראן — כי ארצות הברית בוחנת את האפשרות הצבאית יותר מאשר את רצונה בדיפלומטיה. ואם לא היה חשש מהתגובה האיראנית, לא היו מהססים ליישם את כוונותיהם.

בהתאם לתיאור זה, נראה כי הרפובליקה האסלאמית של איראן נמשכה לתוך מערבולת המשבר המתעצמת, וההתפתחויות של שבעת החודשים האחרונים מאשרות זאת.

הנקודה המרכזית והחשובה בניתוח זה — והמפתח להבנת שורשי היסוס ארצות הברית בביצוע פעולה צבאית נגד איראן — היא בדיוק אלמנט אי‑היכולת לצפות את איראן בחודשים האחרונים. אלמנט זה גרם לטראמפ וליועציו ליותר דאגה מאי‑פעם לגבי ההשלכות של כל פעולה צבאית, עד כדי כך שבעמדות ובהצהרות של בכירים אמריקאים ניכרים تناقضים רבים בגישה כלפי איראן; וזהו סימן לבלבול ולדאגה של מקבלי ההחלטות האמריקאים לגבי ההשלכות של כל עימות צבאי עם איראן, בכל רמה ובכל תרחיש.

עם זאת, אסור להתעלם מתפקיד הדיפלומטיה ושימוש בערוצים רשמיים ולא רשמיים כדי להעביר מסר לצד התוקף. הכרזה כי הרפובליקה האסלאמית של איראן תגיב בצורה בלתי‑קודמת ובלתי‑צפויה לכל תקיפה — בכל רמה — יכולה להשפיע על החששות בתוך צוות ההחלטה של טראמפ; מכיוון שטראמפ שואף לניצחון בעלות נמוכה.

אם יתברר כי תגובת איראן תהיה מכרעת מאוד ומחוץ לציפיות, יתכן שתיסוג מהפעולה הצבאית. כמובן שבתנאים הנוכחיים לא כדאי להעמיד את כל המאמצים רק על סוגיה זו, שכן ההסתברות שטראמפ יקבל החלטות פתאומיות ולא רציונליות אינה רחוקה מהצפוי.

מאידך, הרפובליקה האסלאמית של איראן לא יכולה להתמודד עם האתגרים הפנימיים וההטרדות הבינלאומיות והאזוריות בלי לנסות לנטרל את האיום הצבאי המופנה נגדה; ומטרה זו לא תושג אלא באמצעות הצגת עצמה כגורם שלא ניתן לצפות את תגובתו. כל עוד יש איום מלחמתי נגד איראן, לא ניתן לצאת מהאתגרים שהוזכרו. מצד שני, להמתין עד סיום תקופת ממשלת טראמפ אינו פתרון רצוי בגלל המדיניות המוצהרת והמעשית שלה, ואין מקום להסתמך על עתיד לא ברור.

לפיכך מוצע, בנסיבות בהן לא הצליחו המשא ומתן הדיפלומטי להוריד את המתח, וכל האינדיקטורים מצביעים על כך שפעולה צבאית נגד איראן קרובה, להעביר את המסר — גם דרך ערוצים רשמיים וגם במקרה של מלחמה באופן מעשי ומיידי — לצד התוקף כי איראן בשלב הנוכחי לא מתחשבת בכללים במענה לתוקף ותעניש כל פעולה נגד האינטרסים שלה וביטחונה הלאומי — גם בצורת התקפה מוגבלת — באמצעות מלחמה רחבה ותקיפות קשות והרסניות. המסר של מדיניות זו ברור לכל הצדדים ואין צורך לפרש את היבטיו. איראן היא עמוד השדרה של מערכת הכוחות במזרח התיכון, ואי‑יציבות ואיום כלפי איראן ימשכו את כל האזור לאי‑יציבות — עובדה שנבין בדיוק לפי התצפיות של חוקרים כמו חאקן פידן.