המלחמה ההיברידית נגד איראן: חשיפת החזית הסמויה!

המחאות שחוותה איראן מאז סוף דצמבר 2025 לא היו אירוע פנימי ספונטני כפי שניסו התקשורת המערבית והישראלית לתאר, אלא הגיעו ברגע מתוכנן בקפידה, במקביל להסלמה אמריקאית‑ישראלית ישירה בדיבור הפוליטי ובאיומים הצבאיים‑כלכליים נגד איראן, מה שמראה שמדובר לא רק ב״כעס רחוב״ אלא בניסיון מאורגן להפוך את הלחץ הכלכלי לקריסה פוליטית באמצעות מנגנונים שונים — כולל כלי מלחמה נפשית ותעמולתית.

בעקבות הצהרות אמריקאיות על האפשרות לחזור ולתקוף את איראן, נכנס המשק האיראני לשלב של לחץ קיצוני — שבא לידי ביטוי בירידת שווי המטבע ועליית האינפלציה. אלה אינם רק תופעות לוואי של הסנקציות, אלא חלק בסיסי ממערך של מלחמה היברידית שמוטלת על טהרן כבר שנים. מה שהיה חדש הפעם לא היה המשבר הכלכלי עצמו, אלא ניסיון לשלב אותו כזרז לשחרור ביטחוני פנימי שיאפשר התערבות חיצונית או יצירת עובדות פוליטיות חדשות — במיוחד כאשר “תאי שינה” ממתינים לרגע המתאים לפעול ולזרוע כאוס בתוך המדינה, כך לפי מקור ביטחוני איראני שצוטט באתר אל‑חנאדק, שהוסיף כי תאים אלה נמצאים במעקב מדוקדק ורציף כבר זמן רב.

מהיום הראשון של המחאות היה ברור שהקרב לא מתנהל רק ברחובות, אלא גם במוחות וברשתות השידור. כל תנועה הוגדלה, צולמו מחדש מראות ישנים, שודרו חומרים מזויפים או מיוצרי בינה מלאכותית, במסגרת קמפיין תקשורתי‑נפשי שנועד ליצור רושם שהמשטר האיראני עומד “על סף קריסה”, ושנפילתו היא רק עניין של זמן. זו אינה פרשנות בדיעבד, אלא “מציאות דמיונית” שהדגיש עוצמת השיח הישראלי‑אמריקאי במקביל להתפתחויות הפנימיות באיראן — שיח שאינו תמוה או ספונטני כלל.

ישראל משחקת במערכה הזו תפקיד של מפקדת בשדה המלחמה הפסיכולוגי, לא של צופה מהצד. דבריו של בנימין נתניהו, שהוצגו בתקשורת כתמיכה ב”חירות האיראנים”, לא היו אלא מסרים פסיכולוגיים מדויקים המכוונים לשני קהלים: הרחוב האיראני מצד אחד, והממסד השולט ואמצעי הביטחון מצד שני. חזרתו של ראש ממשלת ישראל על כך ש״השינוי יגיע מבפנים״ היא טקטיקה מוכרת בספרות המלחמה הפסיכולוגית; היא מכחישה לכאורה השתלבות צבאית ישירה, אך מעניקה לכאוס הפנימי לגיטימציה בינלאומית ומכתיבה ספק בקרב מוסדות המדינה.

גם המעבר של שרים מהממשלה הישראלית לפנות לאיראנים בפרסית, מלווים בדיבור עם סמלים של הוצאה להורג, שריפה והשפלה ישירה כלפי המנהיג עלי ח’אמנאי — הוא ביטוי גלוי לרמת ההידרדרות שאליה הגיעה הקמפיין. סוג זה של הסתה אינו מכוון רק לרחוב, אלא מנסה לשבור את הסמליות הריבונית‑דתית של המשטר ולהוביל לתגובות דיכוי שיעובדו לאחר מכן תקשורתית כדי להסית את דעת הקהל הבינלאומית.

בעולם הדיגיטלי, החשבונות הרשמיים של ישראל בשפה הפרסית הפכו לכלי מתקדם של מלחמה נפשית, כשהם משתמשים בסמלים איראניים לפני המהפכה האסלאמית ובמונחי “שחרור”, “חושך” ו“אור” בניסיון להגדיר מחדש את הזהות האיראנית כאילו איראן האמיתית נחטפה על ידי “איראן האסלאמית”. זה לא רק מאבק של נרטיבים, אלא ניסיון לעצב מחדש את התודעה הקולקטיבית האיראנית והערבית, ולנתק את הדורות הצעירים מהמדינה שבה הם חיים.

הכי מסוכן הוא הרמיזה החוזרת על כך שיש חדירה מודיעינית בתוך איראן, דרך חשבונות המשויכים לרשויות ביטחוניות ישראליות או לדובר מטעם הצבא הישראלי בפרסית — קבוצות אלה הפיצו את המסר “אנחנו לא רחוקים מכם, אלא כאן איתכם בשטח”. אפילו אם טענות אלו ריקות מתוכן, ההשפעה הפסיכולוגית מתקיימת מרגע שידורן: היא זורעת ספק בקרב העם האיראני ומנהיגיו, מחלישה את האמון ודוחפת את כוחות הביטחון האיראניים לבזבוז משאבים פנימיים.

ארה"ב, מצדה, ניהלה את המערכה מאחור, בשיטת לחץ ארוך טווח. דבריו המעורפלים של דונלד טראמפ על “ההיערכות להצלה” לא היו מופנים רק לטהרן, אלא גם לרחוב האיראני, בניסיון לשכנע אותם שיש חופה בינלאומית מוכנה במידה ויוותרו על התמודדות. גם התקשורת המערבית מילאה תפקיד משלים בכך שהיא הציגה את המחאות כמרד כולל, תוך התעלמות מהטבע המוגבל של ההפגנות, הגדלת מראות הדיכוי ואף הפצת דיווחים שמעוררים ספק כמו דיווחים על כוונת ההנהגה האיראנית לברוח — לא נשכח גם את הצהרת אילון מאסק על מתן גישת סטארלינק בחינם “למפגינים האיראנים”, מהלך זה מגיע בהקשר של הגיגים שהמערב מפיץ לגבי דיכוי האיראנים במאבקם על חירותם.

בנוסף לכך, כלי התקשורת האזוריים והעולמיים הפעילים במסגרת המלחמה התקשורתית — בראשם BBC בפרסית ובערבית, אל‑הדאת’, Iran International ו‑Sky News — שידרו באופן רציף תכנים שמגבירים את המספרים ומשתמשים בשפה של “אינתיפאדה” ו“נפילה קרובה”, בניסיון ליצור מומנטום נפשי שאינו מבוסס על מציאות בשטח.

בנוסף, צוות אתר אל‑חנאדק זיהה פלטפורמות כסויות מפרסיות באזור המפרץ (בעיקר כאלו שמקורן בסעודיה — כמו “מאורעות העולם” או “מאורעות המזרח התיכון”) שמשחקות תפקיד מסוכן בהפצת שמועות, בשבירת הנרטיב הרשמי האיראני ובאימוץ הנרטיב הישראלי — במסגרת עבודה מתואמת שקשה להפריד אותה מההקשר האזורי של הסכסוך עם איראן.

על אף הצבירה חסרת‑התקדים הזו, הנתונים בשטח מראים כישלון ברור של המלחמה הפסיכולוגית בהשגת יעדיה האסטרטגיים. המחאות, על אף הפיזור הגיאוגרפי שלהן, נשארו מוגבלות מבחינת המסה העממית הפעילה, ולא הצליחו לשתק את מכוניה של המדינה או להוביל ענפים חיוניים — כמו נפט ואנרגיה — למרד מאורגן. החשוב מכל, הכעס הכלכלי — על אף עוצמתו — לא הפך לפרויקט פוליטי להפלת המשטר, אלא נשאר במסגרת הבעת מחאה רפורמטיבית ולא אתגר מבני.

גם ההתערבות החיצונית הפתוחה, במקום להאיץ את הקריסה, דחפה גורמים נרחבים בחברה האיראנית — כולל קבוצות שנפגעו כלכלית אך מאמינות ונשארות נאמנות למשטר הנוכחי — להתרחק מהרעיון של כאוס וכישלון.

העם האיראני, לרבות אלה המוצפים כלכלית, אינו רוצה כאוס או לחזור על סצנריו של קריסה טוטאלית.

הגוף האופוזיציוני מחוץ למדינה — "ממגהדי־ח’לג" ועד רזא בהלווי — על אף מאמציהם התקשורתיים וההשקעה הכבדה שלהם בתחום המדיה, הוכיח שוב את ניכורו העמוק מהמציאות האיראנית ואת כישלונו להפוך לאלטרנטיבה משכנעת או להנהגה אמיתית.

בניגוד לכך, המשטר האיראני הפגין חוסן ביטחוני ומודיעיני מרשים — בניהול מחושב של המחאות, בפריסה מהירה של כוחות ובפרוק רשתות ההסתה מבלי לשקוע לאלימות רחבהשעלולה הייתה לשרת את אויביו. ביצוע זה, ללא קשר לעמדה הפוליטית לגביו, היווה גורם תסכול מרכזי לקמפיין החיצוני שדבק בתקוותיו לפירצות ביטחוניות נרחבות שיפתחו את הדלת לתיעושה ולניצול צבאי.