מכת המנע של איראן – קרובה מתמיד?

בהיסטוריה של הסכסוכים הבין‑לאומיים, הזדמנויות אסטרטגיות הן נדירות, חולפות וקשות, משום שהן אינן מצהירות על עצמן בקול רם. אך כאשר מנצלים אותן נכון, במהירות ובנחישות, הן יכולות לשנות את המצב ואת המשוואות באופן דרמתי שאי‑אפשר היה לדמיין מלכתחילה. היום, איראן ניצבת מול אחת ההזדמנויות הללו — בניגוד למה שרבים חושבים, ובמיוחד תומכי אמריקה.

למרות העלייה באיומים חיצוניים והשינוי החיצוני במאזן הכוחות באזור מערב אסיה — במיוחד לגבי השטח הסורי — היוזמה כיום גוברת על הבלימה, ההתקפה גוברת על ההגנה, והפעולה האסטרטגית גוברת על הסבלנות האסטרטגית.

ייתכן שזו בדיוק הכוונה של ההצהרה האחרונה של מועצת ההגנה של איראן, אשר גינתה את החרפת הנאומים המאיימים וההצהרות ההתערבותיות נגד המדינה מצד מי שהיא כינתה אויבים לוחמניים (כלומר ארצות‑הברית וישראל), והדגישה את נכונות איראן להגיב בצורה מכרעת ומתואמת לכל מעשה עוין או התקפה, מתוך “אחדותה הלאומית, יכולת ההרתעה המלאה שלה ומוכנותה המלאה להגנה”. ההצהרה הדגישה כי “בטחונה של המדינה, עצמאותה ושלמות שטחה הן קו אדום שלא ניתן לעבור אותו. וכל התקפה על האינטרסים הלאומיים, או התערבות בעניינים הפנימיים, או פעולה שמאיימת על יציבות איראן — תיענה בתגובה מכוונת, מתואמת ונחרצת”. במקביל, הובהר כי “בהקשר של הגנה מוצדקת, איראן אינה רואה עצמה כפוסקת להגיב רק לאחר מעשה — אלא רואה באינדיקציות הממשיות לאיום חלק בלתי נפרד ממערכת הביטחון”.

ולכן עומדת כיום בפני איראן הזדמנות היסטורית ואסטרטגית, שביכולתה — לבדה או בשיתוף עם איראן וחבריה — לנצל אותה כדי להטות את מאזן המשתנים האזורי והבין‑לאומי לטובתה, באמצעות ניצול כמה גורמים מרכזיים: תשישות אסטרטגית של ישראל, חיזוק יכולתה של איראן וחבריה, ופיזור תשומת הלב האמריקאית סביב “חצי הכדור המערבי”.

תשישות אסטרטגית של ישראל

ישראל שלאחר מלחמת “שיטפון אל‑אכסא” אינה אותה ישראל כפי שהיתה לפני — גם אם רבים מהאנליסטים והאקספרטים החזקים במעגלים האמריקאיים מנסים לתאר זאת אחרת. הלחץ המתמשך על חזיתות רבות, הפיצול הפוליטי הפנימי והעייפות החברתית העמוקה כתוצאה מהסכסוך — כל אלה גרמו לשחיקה ביכולת של ישראל לעמוד בעמידות אסטרטגית. המלחמות והעימותים הארוכים שלא הובילו לניצחון ברור גרמו לנזקים מצטברים בכשירות הלחימה של צבאה (כולל הצורך להפעיל יותר מ‑14,500 חיילים בשל אובדן כוחות רבים — הרוגים ופצועים — במהלך מלחמת שיטפון אל‑אכסא, במיוחד בזירות רצועת עזה ולבנון), במורל כוחות המילואים ובמשאבים הרבים (כלי רכב, שריוניות ומערכות יירוט טילים).

תשישות אסטרטגית אינה רק מצב צבאי — אלא גם מצב נפשי וחברתי. אויב שחבול בתשישות הופך לתגובתי במקום יזום, נמנע מסיכונים במקום להיות נחרץ, ומעדיף לשמור על נזקים במקום לשמור על יוזמה אסטרטגית. מצב כזה יוצר הזדמנות יוצאת דופן לפעולה יזומה — לא בהכרח למלחמה כוללת מיידית, אלא לעיצוב מחדש של הסביבה האסטרטגית בדרכים שמגבילות את חופש הפעולה של היריב באופן קבוע.

חשוב לציין כי מרכיב ההרתעה של ישראל כיום מבוסס יותר על סימנים מאשר על מהות. הרתעה ללא אמינות אינה הרתעה — היא רק תצוגה חיצונית. יוזמה איראנית יזומה, מנוסחת ומתואמת ברמה האסטרטגית, יכולה לחשוף את החולשה הזו ולהאיץ את תהליך השחיקה שכבר מתרחש.

איראן וחבריה במציאות החזקה יותר

עמידות איראן וחבריה אינה מסתכמת רק בהישרדות מול אתגרים — היא כוללת גם יכולת התאמה, בגרות וניצול לקחים. חיזבאללה חזר להופיע עם אחדות מחודשת, ניסיון מבצעי ועם לגיטימיות ציבורית רחבה בתוך סביבתו — ברמת תמיכה שלא נראתה לפני בתולדות המאבק מול ישראל. המודעות בקרב רבים מתושבי לבנון לסכנות שבנוכחות ישראל ולאי‑הכנתם למאבק הגנתי בסיסי תורמת לכך.

במקביל, ההתנגדות הפלסטינית הראתה יכולת יוצאת דופן לעמוד, להתרענן ולשמור על שליטה, על אף ההשפעות העצומות של פעולות ישראל. היא עדיין פועלת מבחינה פוליטית, שורשית חברתית ובעלת השפעה סמלטית חזקה. העמידה הזו בפני עצמה מחלישה את המטרה האסטרטגית המרכזית של ישראל: לכפות שליטה מוחלטת על רצועת עזה.

וכן במדינות כמו תימן ואף בעיראק — כוחות ההתנגדות שם מציגים עד כמה הם מושרשים בחברה ובעלי כוח פוליטי משמעותי.

עבור איראן, כל אלה מהווים למעשה כוח תמיכה משמעותי שניתן להפוך אותו ולנצל אותו כדי ליצור מומנטום אסטרטגי מתואם נגד ישראל ותומכיה, תוך איחוד נקודות לחץ מרובות שמקשות על קבלת ההחלטות של המערך העוין.

פיזור תשומת הלב האמריקאית: בין “אמריקה תחילה” לחצי הכדור המערבי

אחד הגורמים האסטרטגיים שפחות זוכים להערכה נרחבת הוא הנטייה הנוכחית של ארצות‑הברית. בתקופת שלטונו של דונלד טראמפ והזרם הפוליטי שהוא מייצג, הגישה האמריקאית שינתה את סדרי העדיפויות תחת הסיסמה “אמריקה תחילה” — גישה שבאה לידי ביטוי בבחירה בהתמקדות בבחירות פנימיות, בעימותי סחר, בביטחון הגבולות, ובהשגת שליטה באזור “חצי הכדור המערבי”.

כתוצאה מכך, תשומת הלב האסטרטגית של ממשל טראמפ מופנית יותר ויותר לכיוון חצי הכדור המערבי: משא ומתן על סחר, ביטחון הגבולות והשפעה באזור אמריקה הלטינית. לעומת זאת, אזור מערב אסיה — אף שלא נזנח — כבר אינו מקור העדיפות הגבוהה ביותר להשקעות אמריקאיות קריטיות — אלא אם האינטרסים האמריקאיים עצמם מאוימים ישירות.

לכן, חוסר הנכונות של ארצות‑הברית להיקלע לסכסוכים חיצוניים ממושכים — כפי שקורא לכך הזרם ה‑MAGA האמריקאי שתמך בטראמפ — מחליש את מערך ההרתעה המורחב ומעודד שחקנים אזוריים נחרצים לפעול בנחישות.

יוזמה איראנית יזומה יכולה להעמיד את וושינגטון בפני דילמה: או להחריף את המעורבות באזור שהיא כבר שואפת לצאת ממנו, או לשוב ולהתמקד בו בצורה שלא תעמיד את כוחותיה בסכנה ישירה — או פשוט להתאים את עצמה למציאות החדשה.

היוזמה ככלי הרתעה

לסיכום, לעיתים קרב פעיל הוא הצורה החזקה ביותר של הרתעה. היכולת להפגין מוכנות לפעולה יזומה משקפת שינוי בתפיסת היריב, ומבהירה כי איומים אינם רק ניתנים לדחייה ולהתבוננות – אלא גם לתגובה אסטרטגית פעילה.

עבור איראן, אימוץ עמדה יזומה יכול לחזק את ההרתעה במקום לחלשהּ. זה יחזק את העצמאות האסטרטגית של המדינה, יחזק את החוסן של הברית, ויקטין את התמריץ של האויבים לבדוק את גבולותיה בהדרגה. ובכלל, זה ישנה את התדמית של איראן — לא ככוח שמנהל משברים אלא ככוח אסטרטגי שמכתיב סדר יום, המוכן לעבור את גבולות ההרתעה ולהיות גורם משנה מציאות לטובת איראן וחבריה.