קריאה במציאות: תמונת מצב בשטח והשלכות אסטרטגיות של המחאה באיראן!

בימים האחרונים חזרו המחאות לכמה ערים באיראן, ובמיוחד בפריפריה, עם גל חדש שנשא בדרכו דרישות מחיה וכלכלה. אולם לא ניתן להבין את התמונה ללא ההקשר הרחב יותר שלה. המאבק, אף שיצא מתוך לחצים כלכליים אמיתיים, שויך במהירות למסגרת של מלחמה פסיכולוגית ותודעתית מורכבת, המנוהלת מבחוץ ומיושמת באמצעות כלים פנימיים, ומכוונת ישירות נגד המשטר באיראן.

הכלכלה ומצב המחיה כדרך להפלת המשטר

כלכלית, המחאות הללו פרצו על רקע משבר מורכב שאיראן חווה מזה שנים, והחריף עם החרפת הסנקציות הבין‑לאומיות — בייחוד לאחר הפעלת מה שמכונה “מנגנון הזרז” מצד האירופיים, מה שהוביל להגבלה כמעט מלאה על יצוא הנפט, מניעה של גישה למערכת הפיננסית העולמית (SWIFT) ולבנקים בינלאומיים, ולקושי בפעילות בדולר.

המטבע האיראני (התומאן) ירד באופן חד, עד כי שער הדולר בשוק הלא‑רישמי עבר את רף 140,000 תומאן, ושיעור האינפלציה הגיע ל‑52% בסוף 2025, מה שגרם לעלייה ניכרת בשיעורי העוני ובמיתון.

עובדות כלכליות אלו יצרו חשש ציבורי אמיתי, אך בו‑בזמן סיפקו הזדמנות לכוחות חיצוניים ופנימיים לנתב את הכעס הציבורי לדרכים שמתמקדות בפגיעה במשטר או בהחלשתו. וושינגטון אינה מסתירה שהיא מנצלת את הלחצים הכלכליים ככלי פוליטי, תוך שימוש בחולשת שער החליפין, קשירת הכלכלה הנפטית האיראנית לדולר, ומשחק בשוק המטבעות — במטרה ליצור מתחים חברתיים שניתנים לניצול.

מדיניות ממשלת איראן

במקביל, ממשלת איראן פועלת לבלימת המשבר באמצעות חבילת צעדים ומדיניות פנימית, בהן:

• צמצום התלות בהכנסות נפט,

• פנייה מזרחה וחיזוק שותפויות עם מדינות שכנות, רוסיה וסין,

• הרחבת הסחר במטבעות מקומיים,

• הצטרפות לבלוקים כלכליים חלופיים כמו בריקס,

• שימוש בזהב ובמטבעות דיגיטליים בחלק מההתקשרויות.

פעולות אלה אינן מניבות תוצאות מיידיות, אך מצביעות על מגמת ניתוק הדרגתית מהשליטה הפיננסית המערבית.

למרות המצור והסנקציות, מה שהמהפכה באיראן העניקה לאזרחיה במהלך העשורים האחרונים הוא משמעותי — מתעשיות מתקדמות ועד התפתחות בתחומי אנרגיה גרעינית, רפואה, טכנולוגיה וחלל, לצד תשתיות רחבות, חינוך ובריאות בחינם, ועצמאות פוליטית כוללת מהשליטה הזרה — והכל אלה אינם מקובלים על כוחות עוינים של המשטר.

מהפגנה לאלימות

למרות שהמחאות החלו באופיין שלווה, השעות הראשונות חשפו קבוצות מאורגנות המזוהות עם אג’נדות חיצוניות, שקיבלו הנחיות ישירות — דבר שאפילו חלק מהתקשורת הישראלית הכירה בו, ושר החוץ האמריקאי לשעבר מייק פומפאו דיבר עליו בגלוי תוך ניסיון למשוך את הרחוב לאלימות.

מוקדי המשטרה, מוסדות ממשלתיים ומבנים ציבוריים הותקפו, ונעשה שימוש בנשק חם נגד אנשי כוחות הביטחון, מה שגרם לנפגעים בקרב המשטרה. אירועים אלה מוציאים את המתרחש מתחום "המחאה" לתחום "אלימות מאורגנת".

תגובות תומכות משטר

במקביל, בערים מרכזיות כמו טהראן, אספהאן, משאד, קום ועוד במחוזות אחרים התקיימו הפגנות רחבות שתמכו במשטר ובמנהיג עלי חמינאי, תוך גינוי פעולות האלימות. תמונה זו משקפת עובדה שרוב החברה באיראן עדיין מחוברת למשטר ולמהפכה שלו, ומבדילה בבירור בין דרישות מחיה לגיטימיות לבין פרויקטים חיצוניים של הרס.

שטיפת התקשורת: “נפילת ערים”

במסגרת המלחמה הפסיכולוגית נפחו אירועים סימבוליים — כגון קריעת תמונתו של השהיד קאסם סולימאני, שריפת דגל איראן או ירי על שוטרים — והוצגו כ”נפילת עיר” או “יציאה משליטה”, כפי שפורסם לגבי עיר אבדאנן במחוז אילאם במערב איראן. המציאות בשטח סותרת לחלוטין את הסיפורים הללו: פעולות אלה, גם אם פרובוקטיביות, אינן מצביעות על קריסת המדינה או השתלטות המפגינים על ערים, אלא הן כלי תעמולה המשמש להטעות את הציבור הפנימי והחיצוני.

מה שקרה בפועל הוא שהמשטרה האיראנית, בפרט בערים אבדאנן ומלקשהי במחוז אילאם ובמקומות נוספים, שמרה על משמעת ועל הגנת המפגינים השקטים, ומסת intervention only when riots and armed clashes broke out. מפקד המשטרה האיראנית, עמיד אחמד רדאן, וראש הרשות השופטת מחסן איג'ה אייג'ה, הבהירו לעיתונאים כי ההתמודדות עם מסיתים שונה לחלוטין, משום שמי שורף, הורג ותוקף מוסדות המדינה ורכוש ציבורי איננו מפגין שקט — אלא חלק מרשת אלימות מאורגנת.

מוקדי דעת ודאגה

משמעותי גם ריכוז קבוצות מזוינות פרו‑אוטונומיות (כמו צבא הצדק, קומלה, ביג’אק, תומכי המלוכה הבהלוית וכו’) באזור מערב איראן — סמוך לגבולות עם טורקיה, אזרבייג'ן ועיראק — שבו מתקיימים ניסיונות קבועים לערער את היציבות. זהו אזור לא רק מוגדר גאוגרפית, אלא מרכז אסטרטגי לכל עימות צבאי עתידי מול ישראל וארצות הברית. שם מרוכזים בסיסי טילים חיוניים, מתקני הגנה ומתקנים לוגיסטיים שמרכיבים את עמוד השדרה של כוח ההרתעה האיראני — מה שמסביר את הרצון לשבש את האזור מבפנים כדרך לנגח אותו לפני עימות עתידי.

מודעות ציבורית מול “מהפכות צבע”

מה שמייחד את המציאות האיראנית היום הוא רמת המודעות הציבורית. האיראנים, על אף הלחץ המחייה, מבינים שהאירועים אינם נפרדים זה מזה, אלא חלק מאסטרטגיית “מהפכות הצבע” המוכרת, המבוססת על:

• ניצול משברים כלכליים,

• הגזמת אירועים בתקשורת,

• הפצת סרטונים מזויפים או חתוכים,

• הסתה של קבוצות צעירים דרך מדיה חברתית,

• דחיפה לכאוס במטרה לשחוק את המדינה.

דבר זה ניכר היטב בהצהרות האמריקאיות והישראליות. משרד החוץ האמריקאי כבר מהיום הראשון הביע תמיכה “במאמצי העם האיראני”, בעוד הנשיא האמריקאי לשעבר דונלד טראמפ רמז בגלוי על אפשרות “להתערב להצלת המפגינים”. מנגד, גורמים ישראלים ותקשורתם לא הסתירו את ההימור שלהם על נפילת המשטר, עד כדי קריאות פומביות מחשבונות שמקושרים למוסד המעודדים את האיראנים לרדת לרחובות עם הסיסמה “אנחנו איתכם על הקרקע”. השר הישראלי עמי יחיאלי אף הביע אופטימיות לגבי הצלחת מה שהוא כינה “המהפכה הנוכחית”.

גישת ממשלת איראן

נוכח התמונה הזו, ממשלת איראן אימצה מדיניות כפולה של בלימה — ביטחונית וכלכלית. במקביל לבקרה על הרחוב ומניעת החלקה לכאוס, נפתחו ערוצי שיח עם בעלי השפעה כמו קבוצת הבאזאר והכוחות הכלכליים, הוצגו צעדים להקלת הלחץ המחייה, ואומץ מסר מדיני רגוע הרחק מהגזמות — תוך דחייה ברורה של כל התערבות חיצונית.

גישה זו משקפת ביטחון עצמי של המדינה, ומראה כי מה שמתרחש אינו תרחיש קריסת משטר, אלא מבחן נוסף ליכולת המשטר לספוג זעזועים.

מוכנות צבאית לעימות עתידי

מצד שני, איראן כיום נראית מוכנה יותר מאי‑פעם לכל עימות צבאי אפשרי מול ישראל וארצות הברית. ההתפתחויות בשטח בימים האחרונים יצרו מפת הגנה כוללת ללא שום נקודת תורפה שלא טופלה.

מהחיזוק של החזית הצפון‑מערבית בטבריז, דרך הפעלת בסיסי הרתעה אסטרטגיים בבסיס “נווג’ה” האווירי בהמדאן, ועד לחיזוק המתקנים הגרעיניים והמחקריים בקראג מערבית לטהראן — אין אזור או חלל צבאי שאינו מוגן. הצעדים הביטחוניים סביב נמלי התעופה בטהראן מדגישים כי מערך ההגנה האווירית האיראני ברמה הגבוהה ביותר, ומתן תחושת “ערנות מוחשית” מצביע על רמת סיכון מחושבת.

בהצהרת מועצת ההגנה של איראן האחרונה התבהרה כוונת המדינה לשנות באופן דרמטי את כללי הלחימה. הובהר כי “בהקשר של הגנה מוצדקת, איראן אינה רואה את עצמה כבעלת מגבלה לגבי תגובה רק לאחר פעולה — אלא רואה את האינדיקציות הממשיות לאיום כחלק מהמשוואה הביטחונית.” זו אינה אמירה שגרתית, אלא הכרזה ברורה שאיראן עשויה לנקוט בפעולות תקיפה יזומות אם תמצא בכך צורך אסטרטגי.

לקראת עימות עקבי

מה שקרה במהלך מלחמת 12 הימים — שאיראן חוותה לאחרונה — לא היה יותר מאימון מסלול לעימות גדול עתידי, שיכלול כמה חזיתות. המסר ברור: במידה וייגזר עימות עתידי, הוא לא יהיה כמו אלה שבאו לפניה — אלא יהיה אכזרי והרסני במיוחד נגד ישראל — שכן מתקניהן מ‑הקריה בתל‑אביב דרך כור דימונה ועד לבסיסים האמריקאיים באזור מהווים חלק ממטרות ההרתעה האיראניות.

בהקשר זה, התקשורת המערבית והערבית הקשורה בגישה האנטי‑איראנית מנסה לקדם את התרחיש של “חטיפת מדורו” שיחזור בטהראן — אך איראן אינה ונצואלה, והיא לפי בכירים איראניים לא תהיה כך. ארצות הברית כבר ניסתה תרחיש דומה להפלת המשטר במהלך מלחמת 12 הימים — אך הניסיון נכשל מול כוחם ועמידותם של הגופים הביטחוניים והצבאיים באיראן ומול עמידותה של המדינה.

סיכום: קרב רציני על ההכרעה

משקיפים טוענים כי איראן אינה רק מדינה אזורית חזקה ומשפיעה, אלא ישות היסטורית עם שורשים עמוקים — וכפי שהאיראנים שרדו את אלכסנדר הגדול, הם יכולים לשרוד גם את “אלכסנדר של זמננו” (טראמפ), כך לפי ציוץ של קומיקאי אמריקאי. מה שמתחולל היום הוא מאבק בהכרעות בין מדינה שמכירה את גודלה, גבולותיה וכליה לבין ציר עוין הניסיון לנצל לחצים כלכליים לפריצת חוזק פנימי. אך עד כה המגמות ברורות: המחאות לא הפכו למהפכה כוללת, האלימות נשארה מוגבלת, המדינה לא איבדה שליטה, ורחוב איראן — על אף הלחצים הכלכליים — לא העניק לאויביו את מבוקשם.

המהפכה האיראנית של 1979 נולדה מתוך אתגר, והיא עדיין פעילה ובועטת — לא חלשה, לא חולה, לא מוגבלת. היא לא רק התבגרה, אלא היא מהפכה צעירה, בעלת יכולת, עוצמה ומבחר אפשרויות, נהנית מתבונה ודיפלומטיה.

הסיפור של היום עוד לא כתוב סופית — וברור כי איראן אינה פועלת בתגובות בלבד, אלא בעיצוב משוואות. ואם מלחמה תהיה — היא תהיה אכזרית והרסנית.