ישראל מהמרת על סומלילנד: בסיס חדש לשליטה בים האדום במחיר של בידוד בינלאומי?

המאמר שלהלן, שפורסם על ידי מכון Responsible Statecraft ותרגומו בידי אתר אל־חנאדק, מציג שאלה מרכזית: האם הכרה של ישראל ב"סומלילנד" מצדיקה את המחיר הפוליטי והבטחוני — לרבות האפשרות להקמת בסיס צבאי ישראלי חדש בים האדום, באזור רגיש במיוחד מבחינה אזורית ובין‑לאומית. הוא מתחיל מהנחה שלשני הצדדים — לישראל ולסומלילנד — יש רווחים ברורים מהקשר החדש, אך גם סיכונים והפסדים פוטנציאליים לא פחותים.

המאמר מבליט את ביקורו של שר החוץ הישראלי גדעון סער בסומלילנד כמה ימים לאחר שישראל הכריזה רשמית על הכרתה בה — צעד שתואר כמהיר ונועז. הביקור מדגים את ההתלהבות של ישראל לנצל את המיקום הגאוגרפי של האזור בפתח ים האדום ומפרץ עדן, מקום שבו עובר חלק משמעותי מהסחר העולמי — מה שמעניק לתל‑אביב ערך אסטרטגי משמעותי בהקשר של המאבק על שליטה ימית וביטחונית.

מנקודת מבט ישראלית, ההכרה בסומלילנד מספקת בעלת ברית נדיר באפריקה והזדמנות לחיזוק היכולת המודיעינית והצבאית קרוב לתימן ולנתיבי השיט הבין‑לאומיים. מצד סומלילנד, הצעד נחשב לפריצת דרך היסטורית במסע שלה להשגת הכרה בינלאומית, לאחר שלושים שנות פעילות כמדינה עצמאית במציאות מאז הכרזת עצמאותה מסומל בשנת 1991.

עם זאת, המאמר מצביע על כך שהרווחים האלו לוּוו בתגובות חריפות בקהילה הבין‑לאומית: מרבית מדינות מועצת הביטחון גינו את הצעד הישראלי, בעוד שהממשלה הסומלית הזהירה מפני השלכותיו ותיארה אותו כהפרה חמורה של ריבונות ואחדות טריטוריאלית — ואף קשרה זאת לחששות רחבים יותר לגבי העברת הפלסטינים מעזה ושימוש אפשרי בסומלילנד במסגרת סידורים אזוריים גדולים יותר.

המאמר טוען כי ההכרה של ישראל מהווה מהלך בעל סיכון גבוה, המתבסס על התעלמות מההתנגדות הבין‑לאומית והימור על יצירת עובדות חדשות במזרח אפריקה — אזור שהפך לזירת מאבק על שליטה בין כוחות אזוריים שונים. לעומת זאת, סומלילנד מנהלת הימור משלה, מתוך ההנחה כי הכרה של מדינה אחת — גם שנויה במחלוקת — עדיפה על בידוד בין‑לאומי מתמשך.

המאמר מסכם כי ארצות‑הברית נותרה השחקן היחיד שיכול להביא לשינוי בעמדות בינלאומיות כלפי סומלילנד, אך חוסר רצון ברור בוושינגטון הופך את עתיד ההכרה הבין‑לאומית ללא ודאי. עם זאת, ברור — לפי המסקנה — שכוחות מהמזרח התיכון נחושים להעביר את מאבקי השליטה שלהם לאזור מזרח אפריקה, והאוכלוסייה באזור היא זו שתישא בעלויות של התערבויות אלו — לא משנה מה התוצאות.

הטקסט המתורגם המלא של המאמר:

האם הכרה של ישראל בסומלילנד מצדיקה הקמת בסיס חדש בים האדום?

לשתי המדינות יש הרבה מה להרוויח מקשר חדש ושנוי במחלוקת זה — אך לאור התגובות השליליות, יש להן גם הרבה מה להפסיד.

שר החוץ הישראלי, גדעון סער, הגיע ביום שלישי לסומלילנד במסגרת ביקור רשמי, רק עשרה ימים לאחר שישראל הפכה למדינה הראשונה להכיר בעצמאותה מסומל. ביקור זה, שהרשויות בסומלילנד מיהרו לפורסם ברשתות החברתיות, מדגיש את ההתלהבות של ישראל מהיחסים המתפתחים עם המדינה הבדלנית בצפון אפריקה, שממוקמת כ‑160 מיילים ימיים מהחוף התימני. דני דנון, שגריר ישראל באו"ם, אמר ל"וול סטריט ג'ורנל": "אי אפשר להתעלם מהמיקום האסטרטגי של סומלילנד", בהתייחסו למקום בפתח ים האדום, שם עובר כ‑30% מתנועת הסחר העולמית: "המיצרים הם נקודה אסטרטגית".

שתי המדינות ירוויחו רבות מהקשר החדש הזה. ישראל תקבל בעלת ברית נדירה באפריקה ומיקום חשוב בים האדום, וסומלילנד תעשה צעד ראשון לעבר הכרה בינלאומית לאחר מאמצים של למעלה משלושה עשורים, בעקבות העוולות שהרשויות הסומליות ביצעו נגד תושביה.

אולם ההשלכות של הצעד המפתיע הזה מתחילות להתבהר. ההחלטה עוררה תגובות כועסות בקהילה הבין‑לאומית, כאשר 14 מתוך 15 המדינות החברות במועצת הביטחון גינו את החלטת ישראל (למעט ארצות‑הברית, שהגנה על ישראל אך נמנעה מהכרה בסומלילנד). וסומל, החברה באיחוד האפריקאי ובאיגוד הערבי, הזהירה כי הצעד עלול להיות חלק ממזימה לגרש את הפלסטינים מעזה — תיאור שהיא כינתה "זלזול מוחלט בחוק ובמוסר".

כך, ההכרה של ישראל בסומלילנד נחשבת הימור נועז — בהתבסס על הרעיון שהתגובות הדיפלומטיות השליליות לא ימנעו את הרחבת השליטה הצבאית הישראלית במזרח אפריקה, באזור שבו מדינות מזרח תיכון אחרות מתמודדות על שליטה בשנים האחרונות. מצד סומלילנד, נעשה הימור שאם מדינה מבודדת אזורית מכירה בה — זה עדיף מאי‑הכרה כלל. אבל לאור ההשפעות האפשריות שמערערות את היציבות, האם שתי המדינות עשויות להצטער על החלטתן?

"ההשלכות האפשריות של דבר זה, אם ייושם, מבחינת חוסר היציבות באזור — אני לא יכול לדמיין עד כמה הדבר עלול להחריף", אמרה סמר אלבלושי, חוקרת לא קבועה במכון קווינסי. "האפשרות לתגובה אלימה של קבוצות באזור — שלדעתי הן נתמכות בציבור — היא עצומה ומפחידה".

ללא ברירה

תומכי עצמאות סומלילנד מציגים ראיות רבות שתומכות בעמדתם. בתקופה הקולוניאלית, השלטונות הבריטיים שלטו בסומל כיישות נפרדת משאר השטחים שהפכו לאחר מכן לסומל, שנשלטו אז בידי איטליה. למעשה, סומלילנד אף חוותה קיום קצר כמדינה עצמאית בשנת 1960, וזכתה להכרה של כ‑30 מדינות אחרות.

אך לאחר ימים ספורים אחרי הכרזת העצמאות, קיבלו מנהיגי סומלילנד החלטה גורלית להצטרף לאיחוד עם האזורים הסמוכים ולהקים את סומל המודרנית. מאז ועד היום המדינה סבלה מבעיות פוליטיות עמוקות, שהתפתחו בסופו של דבר למלחמת אזרחים, שבמהלכה הצבא הסומלי הרג לפחות 50,000 אזרחים מסומלילנד בפעולות שתוארו מאוחר יותר כג'נוסייד.

אלימות זו הובילה להכרזת עצמאות של סומלילנד בשנת 1991, בירתה הרג'יסה. למרות חוסר הכרה בין‑לאומית, היא המשיכה לפעול כמדינה עצמאית בפועל מאז — עם מערכת דמוקרטית יחסית לאוכלוסייה של כ‑6 מיליון תושבים, הפזורים על שטח בגודל כמעט כמו פלורידה, לפי וויליאם בראידן, לשעבר נציג האו"ם וכיום יועץ אסטרטגי בקניה.

תומכי עצמאות סומלילנד טוענים גם כי חזרה לאיחוד עם ממשלת סומל הגדולה עלולה לגרום לשפיכות דמים. פרופ' פיטר האריס מאוניברסיטת קולורדו אמר: "הם לא רוצים להצטרף שוב למדינה הפדרלית הגדולה, ואם יאלצו לכך — זה ידרוש שימוש בכוח".

למרות זאת, הקהילה הבין‑לאומית נשארה נגדה את עצמאות סומלילנד. אחת הסיבות לכך היא החשש הרחב שגובה הכרה בסומלילנד תחזק את המאמצים של תנועות בדלניות אחרות, עלולה לערער את היציבות באפריקה ובמזרח התיכון — אזורים שבהם תנועות כאלה נפוצות. (רק בשבוע שעבר ניסו כוחות בדלניים בתימן להכריז על מדינה עצמאית בדרום הארץ).

אולי החשוב מכל הוא שישראל, במיוחד, נקטה בצעד ההכרה בסומלילנד ראשונה. עם הכרזת ההכרה הישראלית, נפוצו שמועות רבות על מה שסומלילנד אולי ויתרה עליו בעסקה זו. גורמים סומלים טענו בהצהרות נועזות כי סומלילנד תארח כעת בסיס צבאי ישראלי, ואולי אף מחנות לפלסטינים שנמלטו בכפייה מעזה.

גורמי סומלילנד הכחישו טענות אלו בתוקף — גם בפומבי וגם בשיחות פרטיות — כך לפי בראידן שביקר לאחרונה בהרגיע ושוחח עם גורמים רשמיים. אך אין ספק שהקשר החדש יגביר את הנוכחות הישראלית במדינה — אולי החל מתחנת האזנה או פעילות מודיעין כלפי תימן, על פי דברי בראידן.

אפילו נוכחות ישראלית מוגבלת עלולה לעורר תגובה אלימה מצד האויבים באזור, לפי אנדריאס קרייג ממכללת קינגס קולג' בלונדון. הוא אמר לסוכנות רונלד רייגן: "נוכחות ישראלית אפשרית בסומלילנד צפויה למשוך תשומת לב עוינת מהחוטים ובני בריתם — לא רק לתגובה ישירה, אלא כדי להראות כי מפרץ עדן אינו מפלט בטוח". הוא הוסיף: "הסכנה היא בסכסוכים באמצעות צד שלישי, בהגברת הלחץ על השייטת הימית ובחומרת ההפרעה לתשתיות המסחריות סביב ברברה [הנמל העיקרי בסומלילנד] ונתיבי הסחר".

סומלילנד גם ניצבת בפני סיכון שישראל הרעילה את האווירה הדיפלומטית, שכן מעט מאד מדינות במזרח התיכון או באפריקה ירצו להיראות ככאלה שתומכות בישראל בעניינים בין‑לאומיים — במיוחד לאחר האירועים שחלו בישראל בעזה. אפילו האריס, שתמך בעצמאות, הודה כי הצעד יוצר "נטל אפשרי" על הרג'יסה. הוא אמר: "אם מנהיגי סומלילנד היו יכולים לבחור מדינה שתכיר בהם ראשונה — ישראל לא היתה הבחירה".

מלחמה קרה שמתרחבת

אולי ישראל היתה הראשונה לנקוט בצעד, אך יש מי שמאמינים שמדינה אחרת מובילה למעשה — קמרון هدסון, אנליסט פוליטי עצמאי ומנהל לשעבר של ענייני אפריקה במועצה לביטחון לאומי של ארצות‑הברית, אמר: "רבים מאמינים כי איחוד האמירויות תמכה ואף עודדה את ההכרה הישראלית בסומלילנד מאחורי הקלעים". מחזקת דעה זו העובדה שפקידים של איחוד האמירויות החלו בשקט לקבל דרכונים של סומלילנד, למרות שלא הכירו בה רשמית.

בשנים האחרונות הרחיבה איחוד האמירויות את שליטתן במזרח אפריקה, בהשקעה בתשתיות ובקשרים דיפלומטיים בסומל, קניה, אתיופיה וסודן. היא יצרה קשרים קרובים במיוחד עם גורמי סומלילנד, כולל הקמת נמל ובסיס צבאי. במקביל, פיתחו גורמי איחוד האמירויות קשרים הדוקים עם ישראל, אותה הם רואים כשותפה מועילה לאיזון כוחות באזור המזרח התיכון.

בהקשר זה, כניסתה של ישראל לאפריקה המזרחית מהווה הסלמה חדשה ב”מלחמה הקרה” המתפתחת על שליטה ומקומות השקעה באזור, לפי هدסון. הוא צוטט ב־Rolling Stone: "בעיקר, מתבטא כאן הצטברות אינטרסים בטחוניים וכלכליים, והתחרות האזורית הזו — תחרות על שווקים, תחרות על לגיטימציה". הוא הוסיף: "אפריקה המזרחית, ואחריה אפריקה כולה, מהווה שוק מתפתח עבור כלכלות המזרח התיכון”.

תחרות זו — שמציבה את איחוד האמירויות וישראל בצד אחד, ומצד שני את מצרים, סעודיה ותרחיה — כבר השאירה השלכות חמורות על היציבות באזור. בסודן, למשל, תמיכה של איחוד האמירויות אפשרה לכוחות התמיכה המהירה להילחם בצבא הסודני ולהרחיב את שליטתם לדארפור, שם בוצעו פשעי טבח נרחבים בחודשים האחרונים. מצב כזה עשוי לשקף מה עלול לקרות בסומל אם תימשך התחרות האזורית האכזרית הזו, כפי שציין هدסון. (דבריו באים לידי ביטוי כבר בחלק מהפנים שלהם, בהתחשב בתמיכה הטורקית החזקה בממשלת סומל ותמך באחדות הטריטוריאלית שלה).

בטווח הקרוב, סביר כי איחוד האמירויות ינסה להשתמש ב"רשת המדינות התלויות" שלה במזרח אפריקה כדי לחזק את שליטתה בסומלילנד — כולל אתיופיה וקניה, שהפכו להשפעות איחוד האמירויות בעקבות השקעותיהן הגדולות בהן בשנים האחרונות. אך לא ברור אם זה יספיק לשכנע מדינות אלו להכיר בסומלילנד, לאור ההתנגדות החזקה מצד האיחוד האפריקאי, שמקום מושבו נמצא באתיופיה.

לפי מומחים שדיברו עם Ronal De Paul, ארצות‑הברית היא המדינה היחידה שיכולה לכפות את עצמאותה של סומלילנד. כמה רפובליקנים, כולל הסנאטור טד קרוז (טקסס), הביעו תמיכה בהיפרדות, אך ממשל טראמפ לא הראה עניין פומבי בהכרה בסומלילנד. עם זאת, אנליסטים מעריכים כי הנשיא דונלד טראמפ עשוי להסכים לתמוך בעצמאות אם סומלילנד תצטרף להסכמי אברהם — מה שעשוי להוביל להכרה של מדינות נוספות כמו בחריין ומרוקו.

לא משנה מה יקרה בטווח הקרוב, כעת ברור שגורמי מזרח התיכון נחושים לחזק את שליטתם במזרח אפריקה — לא משנה מה ההשלכות. "החל התרחשות רבה מהתחרויות במזרח התיכון לחלחל לאזור אפריקה המזרחית", אמרה אלבלושי, "והתושבים באזור אפריקה המזרחית הם אלה שיישאו בעלות".